חנא ראשד נ. ג.ס.ט הנדסה בע"מ


 

   

בית הדין לעבודה

עב' 2624/04

 

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

 

 

 

 

 

 

השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר יוסף לוי

נציג ציבור (מעבידים): מר שמעון אלמלם

 

בפני:


 

חנא ראשד

בענין:

התובע

ע"י עו"ד ג'ריס דחדולי וע"י עו"ד ג'מיל עבוד

 


 

 

נ ג ד

 

 


 

1. ג.ס.ט. הנדסה בע"מ

2. ג'ורג' טורעאני

 

הנתבעים

ע"י עו"ד באסם דקואר

 

 

1. ג.ס.ט. הנדסה בע"מ

2. ג'ורג' טורעאני

ובענין:

המודיעים בהודעה לצדדים השלישיים

ע"י עו"ד באסם דקואר

 


 

 

נ ג ד

 

 


 

1. קרן הביטוח והפנסיה

    של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות בע"מ (בניהול מיוחד)

ע"י עו"ד מיכל אבן-ארי שטיין

2. מנוף קרן הפנסיה בע"מ

 

הצדדים השלישיים

ע"י עו"ד גיא כהן

 

 

פ   ס   ק          ד   י   ן

 

הרקע להגשת התובענה והליכי הדיון בה

 

1.       התובע, מנהל עבודה בבנין, יליד שנת 1949, עבד אצל הנתבעים משנת 1995 עד אשר בשנת 2002, הוא הפסיק את עבודתו בטענה שהוא אינו כשיר, רפואית, להמשיך בכך. בחלק מתקופת עבודתו היה התובע מבוטח  בקרנות הפנסיה ששתיהן כלולות במסגרת "הצדדים השלישיים", אך לטענתן הוא אינו זכאי לקבל מהן פנסיה. בתובענה זו, עותר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי המבוסס על הפסד זכותו לקבל פנסיית נכות.

 

2.       הנתבעים טענו כי אינם חייבים מאומה לתובע.

 

בבקשתם (בש"א 1589/05), עתרו הנתבעים לאפשר להם להגיש הודעות לצד שלישי כנגד הצדדים השלישיים. בקשתם התקבלה בהחלטתה של השופטת (הנשיאה דהיום) ורד שפר.

 

במסגרת ההודעה לצדדים השלישיים, טענו הנתבעים כי אם הם יימצאו חייבים לשלם דבר מה לתובע - הם יקבלו שיפוי מאת הצדדים השלישיים.

 

3.       הצדדים השלישיים הכחישו חובה כלשהי כלפי התובע, והכחישו גם חיוב לשפות את הנתבעים על מה שהנתבעים יחוייבו לשלם לתובע, אם יחוייבו.

 

4.       הן הצד השלישי מס' 1 (קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות בע"מ, שתיקרא להלן: "קרן הביטוח") והן הצד השלישי מס' 2 (מנוף קרן פנסיה בע"מ, שתיקרא להלן: "מנוף"), הגישו בקשות לסילוק על הסף של ההודעות לצד שלישי שנשלחו אליהן. שתי הבקשות נדחו, בהחלטה מיום 31/5/06 (שנכללה בתיק בש"א 2036/05).

 

5.       אחר הדברים האלה קויים דיון מוקדם, שבו נוסחו המוסכמות והפלוגתאות בין הצדדים. אולם, הניסוח לא היה מלא, מאחר שקרן הביטוח לא היתה נוכחת בדיון. לפיכך, התבקשה קרן הביטוח להגיש הודעה בכתב, שאכן הוגשה. בתום הדיון המוקדם הודיעו ב"כ הצדדים שהיו נוכחים בו, כי הם יבחנו אפשרות להסכים על מינוי מומחה רפואי מוסכם מטעם בית הדין. בסופו של דבר - לא גובשה הסכמה כזו.

 

6.       בהתאם להחלטה בדיון המוקדם - הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם כל הצדדים (אם כי באיחור שגרם לדחיית ישיבת ההוכחות). ביחד עם הגשת תצהירי הנתבעים, הם ביקשו הארכת מועד לשם הגשת חוות דעת רפואית בענין קיצור תוחלת חייו של התובע. בהחלטה מיום 3/5/07, נאמר כי לא ברור מה משך הארכה המבוקשת. לאחר מכן, לא חזרו הנתבעים על בקשתם.

 

בישיבת ההוכחות שמענו חקירות נגדיות של המצהירים וכן של שני רופאים ורואה חשבון שהגישו ח?וו?ת דעת מטעם התובע. בתום ישיבת ההוכחות - הוסכם והוחלט על הגשת סיכומים בכתב.

 

7.       סמוך לאחר ישיבת ההוכחות, בטרם הגשת הסיכומים, הגישו הנתבעים בקשה (בש"א 2619/07), למינוי מומחים רפואיים מטעם בית הדין. בהחלטה מיום 7/1/08, נדחתה הבקשה בשל כך שעל הנתבעים היה לדאוג להבאת ראיותיהם לא יאוחר ממועד ההוכחות. עם זאת, נקבע בהחלטה שייתכן שנחליט, בעת מתן פסק הדין, להיזקק למינוי מומחים רפואיים מטעם בית הדין.

 

8.       לאחר מכן, החלה מסכת הגשת הסיכומים (שחלקם הוגשו גם הם - רק לאחר הארכות מועד להגשתם). כעת - ניתן על ידינו פסק דין זה, על סמך כל החומר שבתיק.

 

 

אלה העובדות

 

9.       התובע, יליד יום 1/10/46, עבד בעבר אצל מעבידים שונים בענף הבנין. בשנת 1979 החל מעבידו דאז של התובע לבטח אותו בפנסיה מקיפה של קרן הביטוח, כנראה בעבור התקופה שמחודש אפריל 1977.

 

          בחודש יוני 1980, משך התובע מקרן הביטוח את הכספים שנצברו בעבורו עד אז, תוך שוויתר על זכויותיו כלפי קרן הביטוח בגין התקופה שעד חודש יוני 1980.

 

          בחודש מרץ 1987, שוב משך התובע מקרן הביטוח את הכספים שנצברו בעבורו, עד סוף שנת 1986, תוך שוויתר על זכויותיו כלפי קרן הביטוח בגין התקופה שעד סוף שנת 1986.

 

10.     בשנת 1994 (וגם סמוך לפני כן) עבד התובע אצל מעביד בשם לחאם. מעביד זה ביטח את התובע בקרן הביטוח, ובכך נמשכה צבירת זכויות התובע אצל קרן הביטוח, שהחלה בשנת 1987 (לאחר משיכת הכספים במרץ 1987).

 

11.     ביום 1/1/95, החל התובע לעבוד, כמנהל עבודה במשכורת חודשית, אצל נתבע מס' 2 (שייקרא להלן: "הנתבע"). הנתבע היה אז קבלן בנין עצמאי. הנתבע כבר הקים באותה עת את נתבעת מס' 1 (שתיקרא להלן: "הנתבעת"), אשר הוא בעל השליטה בה, אלא שהוא עוד לא הפעיל אותה.

 

12.     בתחילת עבודתו של התובע אצל הנתבע, הוא לא בוטח בביטוח פנסיוני כלשהו. בנובמבר 1995, שלחה קרן הביטוח מפקח מטעמה, לעריכת ביקורת באתר הבניה שהופעל על ידי הנתבע. בביקורת התגלה שהתובע מועסק אצל הנתבע ושהוא אינו מבוטח בקרן הביטוח. בעקבות הביקורת - החל הנתבע לבטח את התובע בקרן הביטוח. הנתבע דאג לרכישת הביטוח רטרואקטיווית, החל מחודש ינואר 1995.

 

          בתלושי המשכורת של התובע, החל מחודש ינואר 1996, נרשם גם ניכוי מהשכר לשם העברתו לקרן הביטוח. ניכוי זה לא שינה את שכר הנטו של התובע לעומת החודשים שקדמו לכך. בשל כך, אנו מקבלים את גרסת הנתבע שלפיה הסיכום בינו לבין התובע היה על שכר נטו, כשהניכויים שנעשו משכר הברוטו - לא השפיעו על גובה השכר נטו, אלא ככל שהיו יותר ניכויים - עלה שכר הברוטו.

 

13.     הנתבע המשיך לשלם בעבור ביטוחו של התובע בקרן הביטוח, אם כי לא באופן סדיר, אלא בקניית זכויות רטרואקטיווית, וזאת - בעבור התקופה שעד לחודש אפריל 1996 (התשלום נעשה במאי 1996). 

 

14.     ראוי לציין כי הסכום שנרשם בתלושי המשכורת כסכום הניכוי משכו של התובע, היה בסך 165 ¤ כל חודש. שיעור הניכוי אמור להיות 5.5% מהשכר, מכאן שהשכר שלפיו, כביכול, נוכתה ההפרשה לקרן הביטוח, היה בסך 3,000 ¤ לחודש, אך שכרו החודשי של התובע, בכל התקופה, היה גבוה מסכום זה.

 

15.     בעבור התקופה שלאחר חודש אפריל 1996 - פסקו הפרשות הנתבע לקרן הביטוח (אך רישום הניכוי משכר התובע בתלושי המשכורת שלו, בסך, 165 ¤ לחודש - נמשך, כל עוד נמשכו יחסי העבודה בין התובע לבין הנתבע).

 

16.     לטענת הנתבע, הפסקת התשלום נבעה בשל מחדליה של קרן הביטוח, אשר סגרה את סניפה בנצרת וכבר לא היה ניתן ליצור עמה קשר. הנתבע ומנהל החשבונות שלו, מר נאדר חילו, ניסו, לגרסתם, לאתר מאן דהוא מטעם קרן הביטוח אשר יואיל בטובו לקבל מהם תשלומים לשם ביטוחו של התובע, אך הדבר לא עלה בידיהם במשך שנים, עד אשר הצליחו לחדש את הקשר בשלהי שנת 1999.

 

אין אנו מקבלים טענה זו, אשר לדעתנו - היא מופרכת.

 

          אמנם, התקשורת בשנת 1996 היתה מפותחת פחות מאשר כיום, וגם האינטרנט בישראל טרם היה נרחב כהיום, אך אין מדובר בתקופה פרה-היסטורית. בשנת 1996 כבר היו ספרי טלפון, ומדריכי "דפי זהב", היו גם טלפונים ואפילו הדואר כבר פעל.

 

על כן, אף אם היינו מקבלים את הגרסה שסניף קרן הביטוח בנצרת נסגר כבר אז (גרסה שאין אנו מקבלים, נוכח אימוץ גרסתו של מר שמואל קנובלר, המצהיר מטעם קרן הביטוח), לא היה עולה על דעתנו לאמץ את הטענה שבשל סגירת הסניף בנצרת לא היה ניתן ליצור קשר עם קרן הביטוח.

 

          כפי הנראה, הסיבה להפסקת העברת התשלומים לקרן הביטוח, היתה נעוצה בנתבע; ייתכן שהדבר נבע מחסרון כיס, ייתכן שהדבר נבע משכחה, ייתכן שמסיבות אחרות. אין אנו יכולים לקבוע את הסיבה המדוייקת, אך אין גם צורך שנעשה זאת. אנו מסתפקים בקביעה שהנתבע הפסיק לבטח את התובע בקרן הביטוח, בתקופה שהחל מחודש יוני 1996, והפסקה זו לא היתה בעטיה של קרן הביטוח ואף לא בעטיו של התובע.

 

17.     בתחילת שנת 1999, החל הנתבע להפעיל את הנתבעת. מחודש ינואר 1999 - עבר התובע לעבוד אצל הנתבעת. (לא ברור אם התובע היה באותה עת מודע לאותו מעבר, אך בהתאם למוסכמות שנקבעו בדיון המוקדם - התובע אכן עבר לעבוד אצל הנתבעת, כך שאין צורך לדון בשאלה כיצד בדיוק נעשה אותו מעבר.

 

גם הנתבעת לא ביטחה את התובע בקרן הביטוח. עם תחילת הוצאת תלושי המשכורת על ידי הנתבעת, בינואר 1999 - פסק גם רישום הניכוי משכרו של התובע.

 

18.     לקראת סוף שנת 1999, החליט הנתבע לחדש את ביטוחו של התובע בקרן הביטוח. בחודש נובמבר 1999 (או סמוך לפני כן) התקיימה שיחת טלפון בין הנתבע או מר חילו (מנהל החשבונות שלו) לבין נציג קרן הביטוח (יעקב, מסניף חיפה של קרן הביטוח).

 

בעקבות אותה שיחה, שלח הנתבע מכתב, ביום 2/12/99, אל אותו יעקב, שבו נרשם כך:

"בהמשך לשיחתנו הטלפונית, אני מעביר לך בזה את פרטי העובדים אשר טרם דיווחנו וטרם שילמנו בגין משכורתם לקרן הביטוח והפנסיה וזה עקב העדר כתובת ואיש קשר לאחר סגירת סניף נצרת.

                                 תאריך תחילת       תקופת אי         סה"כ חוב עד

שם העובד       ת.ז.          עבודתו        דיווח ותשלום          31.12.98

ראשד חנא   20255956     1.1.95         1.1.96-31.12.98        -.21657

...

יש לציין כי העובדים הנ"ל הפסיקו לעבוד:

ראשד חנא, בתאריך 31.12.98

...

נא לבדוק את האפשרות לסילוק החוב בכדי להמשיך ולדווח בהתאם להוראתכם.".

 

          האמור במכתב שצוטט לעיל, אינו מדוייק, שכן - כאמור - התובע בוטח על ידי הנתבע בעבור התקופה שעד חודש מאי 1996, כך שאין זה נכון שתקופת אי-הביטוח היתה כבר מיום 1/1/96. בנוסף, כמובן, מאחר שדחינו לעיל את גרסת הנתבע על כך שהפסקת הביטוח נבעה מ"העדר כתובת ואיש קשר" לא ניתן לראות כנכונה את גרסה זו שהופיעה במכתב, אף שהיא נולדה כבר אז (כפי הנראה - כבר בשיחה הטלפונית עם אותו "יעקב" הובהר לנתבע או למר חילו שיש קשיים בחידוש הביטוח לאחר תקופה כה ארוכה, כך שהנתבע ניסה למצוא הסבר להפסקת הביטוח, בחוסר האפשרות ליצור קשר עם קרן הביטוח). עוד נעיר כי הסכום שנרשם במכתב כ"חוב" בגין 3 שנות הפסקת ביטוח, אינו מתאים לסכום משכורתו של התובע. בהנחה שעל הנתבע היה להעביר מדי חודש 17.5% משכרו של התובע, הרי שסכום ה"חוב" שנרשם במכתב משקף שכר חודשי בסך כ-3,438 ¤, שגם הוא נמוך משכרו האמיתי של התובע אצל הנתבע.

 

19.     באותו יום (2/12/99), שלח הנתבע מכתב נוסף לקרן הביטוח, והפעם - בשמה של הנתבעת (על נייר הנושא סמליל של הנתבעת).

 

במכתב זה כתב הנתבע בשם הנתבעת, כך:

"יש לציין כי העובד ראשד חנא ... התחיל לעבוד בחברת ג.ס.ט. בע"מ, אשר היא גם בבעלותי (ג'ורג' טורעאני), החל מיום 1.1.99.

סה"כ חוב -.6480 ¤ לתקופה 1/99 עד 10/99.

גם את זה מועבר לטיפולכם.".

         

(סכום המשכורת החודשית המשתקפת מה"חוב", עומד על סך של כ-3,700 ¤, גם זה סכום נמוך מהסכום האמיתי).

 

20.     קרן הביטוח לא הסכימה לקבל כספים בעד ביטוחו של התובע בגין התקופה שבה הוא עבד אצל הנתבע ולא בוטח. הטעם לכך היה נעוץ בהוראת תקנה 41כה(א)(1) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964, שבה נאמר:

"עמית בקופת גמל לקיצבה רשאי לרכוש זכויות שתחולתן למפרע -

(1)   בקרן ותיקה - אם לא חלפו יותר מ-24 חודשים ממועד שהופסקו תשלומיו לקרן הותיקה ורכישת הזכויות למפרע היא לתקופת ההפסקה".

 

21.     קרן הביטוח לא הסכימה לבטח את התובע כעמית חדש בעבור התקופה שמאותה עת ואילך, מאחר שבהתאם לרפורמה בקרנות הפנסיה, היתה קרן הביטוח מנועה מלקבל אליה עמיתים חדשים.

 

          לפיכך, הפנתה קרן הביטוח את הנתבעת אל מנוף, שהיא קרן פנסיה חדשה, אשר באותה עת נוהלה במקביל לקרן הביטוח, ועל ידיה.

 

22.     החל בחודש פברואר 2000, שלחה הנתבעת צ'קים אל קרן הביטוח לשם ביטוחו של התובע בתקופה שהחל מחודש נובמבר 1999 (לפי משכורת של 5,000 ¤, שאף היא נמוכה משכרו החודשי של התובע).

 

          קרן הביטוח העבירה את הצ'קים אל מנוף, והתובע היה מבוטח במנוף, החל מחודש נובמבר 1999.

 

23.     הקבלות על התשלומים האמורים הוצאו דווקא על ניירות שבחלק העליון שלהם נרשם שמה של קרן הביטוח (לא שם מלא, אלא: "קרן הביטוח והפנסיה של פועלי בנין ועבודות ציבוריות"). בפרטי התשלום נרשם כי הסכום משולם ל"קרן פנסיה מנוף הביטוח".

 

24.     הנתבעת המשיכה לשלם את התשלומים לשם ביטוחו של התובע, כסדרם, עד לתשלום בעבור חודש יוני 2001 (ששולם ביולי 2001). בהתאם לאותם תשלומים, בוטח התובע, כאמור לעיל, במנוף. לאחר התשלום בעבור חודש יוני 2001, לא שילמה הנתבעת מאומה, עד חודש אוגוסט 2002.

 

25.     בחודש אוגוסט 2002, פנתה הנתבעת למנוף בבקשה להמשיך את ביטוחו של התובע. בתגובה, נראה שהיו נסיונות של מנוף להשיג טלפונית את מר נאדר חילו (שהוא מנהל החשבונות גם של הנתבעת), אך מי שניסתה זאת מטעם מנוף (קרן) לא הצליחה בכך. לפיכך, שלחה אותה קרן מכתב לנתבעת, מיום 25/8/02, שבו נאמר כך:

"שלום רב,

לאור נסיונותי המרובים להשיגך שנכשלו, אבקשך:

1)         מדוע לא הפרישה במשך תקופה ארועה (מ-6/01 ועד היום) כספים עבור ראש חנא?

2)         עפ"י מה נקבעה שיטת התשלומים?

3)         רצ"ב טפסי הצטרפות לעמית ראשד חנא + הצהרת בריאות מפורטת. נא למלאם ולשלם אלי, ע"מ שאוכל לקלוט זכויותיו.".

 

          למכתב, אכן צורף טופס בקשת הצטרפות למנוף, ביחד עם הצהרת בריאות.

 

26.     בענין בקשת ההצטרפות ראוי להזכיר כי התובע לא מילא טופס כזה לפני כן, שכן התשלומים שהגיעו בעבורו למנוף, היו אלה שנשלחו על ידי הנתבעת לקרן הביטוח. קרן הביטוח היתה זו שהעבירה את התשלומים למנוף, ומנוף קיבלה אותם וביטחה את התובע, בלא שחתם על טופס הצטרפות ובלא שחתם על הצהרת בריאות כפי שנשלחו אליו במצורף למכתב מיום 25/8/02.

 

27.     התובע מילא, ביום 28/8/02, את טופס בקשת ההצטרפות למנוף, וצירף גם את הצהרת הבריאות.

 

בהצהרת הבריאות ציין התובע, בין השאר, את הפרטים הבאים:

א.      הוא אושפז בבית חולים, בחודש מאי 1995, בשל הפרעת קצב.

ב.       בעת אשפוזו, בחודש מאי 1995, אובחנה מחלתו על ידי בדיקת אקו וצנתור.

ג.       לתובע יש מחלה כרונית בשריר הלב (Dilated Cardiomyopathy) והפרעות קצב.

ד.       הוא נבדק בשנתיים האחרונות על ידי רופא בשל מחלות לב וכלי דם, ואי-ספיקת לב.

ה.      התובע מקבל טיפול תרופתי קבוע.

ו.       התובע מעשן 20 סיגריות ליום במשך 30 שנה.

ז.       התובע לא נעדר מעבודתו בעקבות מחלתו.

ח.      התובע חש את עצמו בריא, והיה בעל כושר עבודה מלא ב-12 החודשים האחרונים.

 

28.     המסמכים האמורים לעיל נשלחו אל מנוף, והנתבעת החלה לשלם את חובה בעבור ביטוחו של התובע, בגין התקופה שמחודש יולי 2001 ואילך. הנתבעת סיימה לשלם את החוב בגין העבר וכן בגין התקופה השוטפת - בחודש נובמבר 2002.

 

29.     מצבו הבריאותי של התובע

 

א.      כאמור בהצהרת הבריאות של התובע, בשנת 1995, אושפז התובע בשל מצב לבו. התובע סבל אז מקוצר נשימה במאמץ, על רקע הפרעות קצב. התובע טופל טיפול תרופתי להסדרת הקצב, אך הדבר לא הועיל.

 

ב.       באוקטובר 2002, אושפז התובע בבית חולים בשל בעיה אורולוגית, אך במהלך אשפוזו, הוא לקה בפרפור חדרים ובדום לב. התובע עבר החייאה, והועבר למחקת טיפול נמרץ לב. שם הוא נבדק ונמצא שמצבו החמיר. הושתל אצל התובע דפיברילטור אוטומטי, אשר שיפר מעט את מצבו, אך בהמשך, המצב שוב הוחמר.

 

ג.       בשנת 2006 נמצא אצל התובע גידול ממאיר של הריאה, וריאתו הימנית נכרתה.

 

ד.       בעת שמיעת העדויות (ביום 26/11/07), היה מצבו של התובע יציב. עם זאת, לדעת, הקרדיולוג ד"ר נחום פרידברג, - מצב לבו של התובע מוריד את תוחלת החיים שלו במספר שנים.

 

30.     לדעת הרופאים שנתנו ח?וו?ת דעת רפואיות בעניינו של התובע (הקרדיולוג ד"ר נחום פרידברג, והרופאה התעסוקתית, ד"ר קרין ציקל שלום), למעשה, כבר ב-1995 היה התובע בלתי כשיר לעבודה פיזית. למרות זאת, המשיך התובע לעבוד עבודה פיזית כמנהל עבודה בבנין. מיום 7/10/02, התובע כבר אינו כשיר לעבודה כלל., והוא אכן לא עבד כלל.

 

31.     שכרו של התובע, בעת סיום עבודתו, היה בסך 7,080 ¤ לחודש (סך של 283.20 ¤ ליום).

 

אילו התובע היה ממשיך להיות מבוטח בקרן הביטוח, עם הזכויות שנצברו לו מאז 1987, ואילו היה זכאי לקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח, היתה פנסיית הנכות מגיעה ל-50% מהשכר הקובע.

 

32.     התובע פנה אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית, ועקב כך הוא הוכר כבעל דרגת אי-כושר בשיעור 75% (המזכה בקצבת נכות מלאה), בחל מחודש אוקטובר 2002.

 

33.     לאחר הפסקת עבודתו, ביקש התובע לקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח. כדי לסייע לו בכך, הפנה הנתבע את התובע לעורך הדין שלו (עו"ד ג'רייס אבו שקארה), אשר פנה בשם התובע אל קרן הביטוח, במכתב מיום 9/4/03.

 

34.     ביום 17/5/03, או סמוך לפני כן, בטרם קבלת תשובה מקרן הביטוח, שילמו הנתבעים או מי מהם סכומים שונים לתובע. במקביל, חתם התובע על אישור, בפני עורך דינו של הנתבע, עו"ד אבו שקארה שנזכר לעיל, אשר נוסח על ידי עורך הדין, ובו נאמר כך:

"אני הח"מ ראשד חנא ... מאשר בזאת ומצהיר כי קיבלת מחברת ג.ס.ט. בע"מ ו-ג'ורג' טורעאני (המעסיק לשעבר):

א.         דמי מחלה בגין 6 חודשים הראשונים מתאריך מחלתי מחודש 10/02 עד 03/03. אני מאשר בזה כי קבלת הסכום דלעיל מותנה בהחזרת הסכומים מייד עם קבלתם ע"י מאת קרן הביטוח ו/או קרן מנוף וזאת עם הדרישה לעשות כן.

ב.         אני מאשר כי קיבלתי פיצויים ודמי מחלה שמגיעים לי מחברת ג.ס.ט. בע"מ ו/או ג'ורג' טורעאני המעסיק הקודם בסף כולל 98,000 ¤ סכום זה לפי המפורט להלן:

1.         סה"כ פיצויים 65,000 ¤ אשר ישולמו לפי:

             -           4,798 ¤ מקרן ביטוח.

             -           10,796 ¤ מקרן מנוף.

             -           12,500 ¤ מקרן פיצויים מרכנתיל.

             -           19,020 ¤ מג'ורג' טורעאני.

-           25,880 ¤ מג.ס.ט. הנדסה (חלק ממנו שייך לדמי מחלה).

2.         סה"כ דמי מחלה ע"ס 33,000 ¤.

-           שולם סך של 25,000 ¤.

-           יתרה הינה מהסך 25,880 ¤ בחלקו בלבד.

ג.          אני מאשר שקיבלתי את כל מה שמגיע לי מ-ג.ס.ט. בע"מ ו/או ג'ורג' טורעאני בגין חופש, בית הבראה, מחלה, חגים וכו'... בגין תקופת עבודתי אצלם ואין לי שום זכויות ו/או טענות ו/או דרישות נוספות כל שהם נגד ג.ס.ט. בע"מ ו/או ג'ורג' טורעאני.".

 

35.     ביום 10/7/03, ענתה קרן הביטוח במכתב על מכתבו של עו"ד אבו שקארה מיום 9/4/03. במכתב קרן הביטוח נטען שחברות התובע בקרן הביטוח נפסקה בחודש אפריל 1996, התובע זכאי למשוך את הכספים שנצברו בעבורו מיולי 1987 ועד אפריל 1996.

 

בנוסף, הודיעה קרן הביטוח כי התובע בוטח גם במנוף, אשר כבר אינה בבעלות קרן הביטוח.

 

36.     לאחר מכן, פנה התובע למנוף, וביקש לקבל פנסיית נכות ממנה.

 

          מנוף מינתה את פרופ' ארדון רובינשטיין להיות "ועדה רפואית" מטעמה, והעבירה לו את החומר שקיבלה מאת התובע.

 

          פרופ' רובינשטיין השיב למנוף במכתב שלו מיום 26/10/03, שבו נאמר כך:

"... כב מ-8/94 סובל מקרדיומיופטיה נרחבת והפרעות קצב מסוג פרפור פרוזדורים כרוני.

תובע פנסיית נכות בגלל ארוע של הפרעת קצב חדרית שגרמה להשתלת קוצב עם דפיברילטור ואי ספיקת לב.

כל אלה תולדה ישירה ממחלתו היסודית - קרדיומיופטיה.

במצבו הקליני הנוכחי כמתואה בטופס ביטוח לאומי איננו יכול להמשיך לעבוד וזכאי לפנסיית נכות.".

 

          ביום 18/11/03, פנתה מנוף שוב אל פרופ' רובינשטיין, וביקשה את עמדתו בענין זכאותו של התובע לפנסיית נכות, נוכח העובדה שטרקם מלאו 60 חודשים לחברותו בקרן וכי מדובר בתוצאה של מחלה קודמת.

 

          פרופ' רובינשטיין הגיב במכתב שלו מאותו יום, בו רשם כי אכן מאחר שמדובר במחלה קודמת ומאחר שלא שולמו 60 תשלומים רצופים למנוף - התובע אינו זכאי לפנסיית נכות.

 

37.     במכתבה מיום 8/12/03, הודיעה מנוף לתובע, כי הוא אינו זכאי לפנסיית נכות ממנה, וזאת - בהסתמך על עמדתו של פרופ' רובינשטיין ובהתאם לתקנונה של מנוף (שעליו עוד ידובר להלן).

 

          מנוף הודיעה לתובע על הדרך להשיג על החלטתה בענין אי-זכאותו לפנסיית נכות. 

 

38.     ערך הפדיון של כל הסכומים שנצברו בעד התובע במנוף עמד ביום 22/9/03, על הסך של27,908.88 ¤.

 

39.     התובע נזקק לכסף, ובשל כך - הוא משך מקרן הביטוח את יתרת הסכום שנצבר שם בעבורו. קרן הביטוח שילמה לתובע סך של 61,094.48 ¤, ביום 31/3/04. 

 

 

מספר הוראות מתקנון מנוף

 

40.     סעיף 18 לתקנון מנוף עוסק בזכאות לפנסיית נכות. בסעיף 18א(3) לתקנון, נרשם כך:

"הפך העמית לנכה כתוצאה ממחלה, תאונה או מום שארעו לפני הצטרפותו לקרן או לפני חידוש הצטרפותו לקרן (להלן: 'מחלה קודמת'), תשולם לו פנסיית נכות אך ורק אם שולמו בגינו לקרן, לפני קרות אירוע הנכות, לפחות 60 תשלומים חודשיים רצופים.

הקביעה לענין מחלה קודמת תיעשה על ידי הועדה הרפואית באופן המוגדר בסעיפים 21-20 לתקנון.".

 

41.     סעיף 20 לתקנון מנוף עוסק בועדה הרפואית.  בסעיף 20ג לתקנון, נאמר:

"קבעה הקרן כי קויימו כל התנאים לזכאות לקבלת פנסיית נכות על פי התקנון, תעביר הקרן לוןעדה הרפואית את תביעת העמית לפנסיית נכות, והועדה הרפואית תקבע אם העמית נכה, את שיעורי נכותו, תחילתה ומשך זמנה, וכן אם היא נובעת ממחלה קודמת - כאמור בתקנה 18א(3) לתקנון. הועדה הרפואית תהיה בת רופא אחד ותמונה על ידי הקרן.".

 

          בסעיף 20ד נקבעה זכות העמית להגיש לועדה הרפואית כל חוות דעת שימצא לנכון.

 

42.     סעיף 21 לתקנון קובע כי הן העמית והן מנוף רשאים לערער על החלטת הועדה הרפואית, תוך 45 ימים ממועד ההחלטה של הועדה הרפואית.

 

 

גדרי הדיון

 

43.     חלק מטיעוני הצדדים, בסיכומיהם ואף לפני כן, התייחס לשאלת חיובן הישיר של קרן הביטוח ושל מנוף כלפי התובע, בהתאם להוראות סעיף 19א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "חוק הגנת השכר").

 

          אולם, כזכור, כפי שנאמר כבר בחלק הראשון של פסק דין זה, תובענתו של התובע מכוונת כנגד הנתבעים בלבד. מי שהביא לצירוף קרן הביטוח ומנוף לתובענה זו, היו הנתבעים, במסגרת הגשת הודעה לצד שלישי.

 

          לפיכך, תהא אשר תהא דעתנו על חובותיהן של קרן הביטוח ושל מנוף כלפי התובע, מכח סעיף 19א לחוק הגנת השכר, לא נוכל לפסוק בפסק דין זה כי על קרן הביטוח או מנוף או שתיהן לשלם לתובע פנסיית נכות.

 

          בחינת חיוביהן של קרן הביטוח ושל מנוף תיעשה בפסק דין זה, רק במסגרת השאלה אם נכון לחייב אותן לשפות את הנתבעים על מה שהנתבעים יחוייבו לשלם לתובע.

 

44.     לפיכך נדון בפסק דין זה בשאלה העיקרית; כלומר - האם נכון לחייב את הנתבעים או מי מהם לפצות את התובע בשל כך שהוא אינו מקבל פנסיית נכות, ואם כן - מה גובה הפיצוי שיש לזכות בו את התובע. לאחר מכן, אם נמצא שאכן יש לקבל את התביעה כנגד הנתבעים, נבדוק את השאלה אם נכון לחייב את קרן הביטוח או את מנוף או את שתיהן, לשפות את הנתבעים על מה שהם יחוייבו בו.

 

 

זכות התובע לביטוח בפנסיה מקיפה והפרת זכות זו

 

45.     אין חולק כי התובע היה זכאי, בכל תקופת עבודתו הן אצל הנתבע והן אצל הנתבעת, להיות מבוטח בקרן פנסיה מקיפה, אשר כוללת גם זכאות לפנסיית נכות.

 

          זכותו האמורה של התובע נובעת מצו ההרחבה הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות, באשר הנתבעים עסקו בענף הבנין. אין צורך להרחיב בנושא זה, מאחר שכאמור לעיל - הוא אינו שנוי במחלוקת.

 

46.     על פי העובדות שקבענו לעיל, ניתן לקבוע כי שני הנתבעים הפרו את זכותו של התובע.

 

הפרת הזכות על ידי הנתבע, החלה כבר לאחר חודש מאי 1996, כשהנתבע הפסיק להעביר לקרן הביטוח את ההפרשות בעבור התקופה שלאחר אפריל 1996. (למעשה, ההפרה החלה עוד קודם לכן, אלא שהנתבע "ריפא" זאת, בעת שהעביר הפרשות לקרן הביטוח עד אפריל 1996).

 

אילו הנתבע היה מחדש את ההפרשות לקרן הביטוח, עד חודש אפריל 1998, הרי שקרן הביטוח היתה מקבלת את התשלומים, ממשיכה את חברותו של התובע אצלה, כולל הזכויות שנצברו אצלו מאז 1987. במצב כזה - כלל לא היה צריך לבטח את התובע במנוף, אלא גם הנתבעת היתה יכולה להמשיך להפריש הפרשות לקרן הביטוח, כך שעם הפסקת עבודת התובע באוקטובר 2002 - הוא היה יכול להתחיל לקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח, בשיעור 50% משכרו הקובע.

 

47.     הכלל הוא שכאשר מעביד מפר את חובתו להעביר הפרשות וניכויים לקופת גמל, באופן שכבר לא ניתן לעשות זאת בגין העבר (כפי שהיה במקרה של התובע), זכאי העובד לתבוע ממנו אכיפה של אותו חיוב (אם הדבר אפשרי) או פיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרת חובת העברת ההפרשות.

 

ענין זה, נדון על ידי בית הדין הארצי לעבודה כבר לפני עשרות שנים, בדב"ע לד/40-3 אולמי פאר באשקלון - אזרזר (פד"ע ה' 401).

 

כך, בין השאר, נפסק שם:

"משהפרה המעבידה את חוזה העבודה על ידי אי ביצוע תשלומים ל'מבטחים', כמוטל עליה על פי ההסכם הקיבוצי החל לפי צו הרחבה, קמה למנוחה זכות תביעה. הברירה היתה בידה לתבוע ביצוע בעין על ידי אכיפת תשלומים למבטחים, או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה".

 

          בדב"ע שן 66-3 נאצר - רחמים (פד"ע כ"ב 13), קבע בית הדין הארצי לעבודה שאין לפסוק פיצוי על הנזק שנגרם עקב העדר ההפרשות לקופת גמל, אלא לאחר קיומם של שני תנאים מצטברים; האחד - כי כבר לא ניתן לאכוף את ביצוע ההפרשות, והשני - כי יוכח הנזק שאותו תובעים.

 

          בענייננו, כפי שהראינו לעיל, כבר לא ניתן לאכוף, רטרואקטיווית, את ביצוע ההפרשות לקרן הביטוח. לא רק שכיום לא ניתן לעשות זאת, אלא אף כאשר הנתבע ניסה לעשות זאת, בשלהי שנת 1999 - לא עלה הדבר בידיו, נוכח סרובה של קרן הביטוח, כמצוות תקנה 41כה(א)(1) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964, שצוטטה בסעיף 20 לעיל, שכן כבר חלפה תקופה העולה על 24 חודשים של הפסקה בתשלומים.

 

          על כן, הדרך הרלוונטית לתובע, היא לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו, וכך הוא אכן תובע בתובענה זו.

 

          נעיר כי ההלכה הפסוקה התפתחה מאז שניתן פסק הדין בדב"ע שן/66-3 הנ"ל, וכיום, כאשר הנזק הנתבע הוא בגובה הסכומים שאותם היה על המעביד לשלם על חשבונו לקופת הגמל, כבר אין צורך בהוכחה מיוחדת לשיעורו של אותו נזק. (ראו למשל ע"ע 300001/98, 300445/97 שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ (פס"ד מיום 6/11/00), וכיום - חיוב מעבידים לפצות את העובדים בגובה הסכום שהיה עליהם להעביר לקופת הגמל, בלא הוכחת נזק מיוחד, נעשה כדבר שבשגרה.  אולם, אין בכך, כמובן, כדי למנוע מהעובד להוכיח את הנזק ולזכות בסכום הנזק האמיתי, העולה על הסכום שהיה על המעביד לשלם לקופת הגמל. מובן, שהנזק יכול להיות גבוה מאד יחסית לסכומים שהיה על המעביד לשלם, אם קורה "מקרה ביטוח" שהיה יכול לזכות את העובד בקבלת סכומים ניכרים מקופת הגמל, אשר נשללו ממנו בשל מחדלו של המעביד בהעברת ההפרשות לקופת הגמל.

 

48.     במקרה שבפנינו, הוכח כי עקב הפסקת התשלום לקרן הביטוח, לתקופה שמשכה עולה על שנתיים - איבד התובע את זכותו להמשיך להיות מבוטח בקרן הביטוח, ולקבל ממנה, החל מאוקטובר 2002 - פנסיית נכות.

 

          על כן, עקרונית, זכאי התובע לפיצוי על כך.

 

          בהמשך פסק דין זה נדון במספר טענות הגנה של הנתבעים וכן נבחן את גובה הנזק שהוכח.

 

 

שאלת ההתיישנות

 

49.     לטענת הנתבעים - תביעתו של התובע התיישנה. אין אנו מקבלים טענה זו.

 

50.     על פי ההלכה הפסוקה, עילת תביעה של עובד, שעילתה באי-הפרשות לקופת גמל, קמה מחדש כל חודש, כך שהיא מתיישנת 7 שנים לאחר מכן.

 

          בהתאם לכך, תביעות לגבי תקופה שבה לא הופרשו כספים לקופת גמל, מתיישנות בזו אחר זו, כל אחת - 7 שנים לאחר החודש הרלוונטי שבו נולדה העילה.

 

51.     בענייננו, התובע אינו עותר לקבל פיצוי על חודש זה או אחר, אלא על כך שבשל הניתוק שנגרם בביטוחו בקרן הביטוח - הופסק הביטוח לחלוטין והוא איבד את זכותו לפנסיית נכות.

 

          כפי שהראינו לעיל, ניתוק זה, אשר גרם לחוסר האפשרות לחדש את הביטוח, נגרם לאחר 24 חודשי הפסקה בהעברת ההפרשות לקרן הביטוח. (כאמור לעיל, קרן הביטוח נסמכה על תקנה 41כה(א)(1) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964, שצוטטה בסעיף 20 לעיל).

 

          לפיכך, עילת התביעה בגין אותו נתק שמנע את האפשרות להמשיך את הביטוח של התובע כמקודם, נולדה כשחלפו 24 חודשים מאז תחילתו של הנתק. הנתק החל בחודש יוני 1996, ואם הנתבע היה דואג לחדש את הביטוח עד חודש יוני 1998 - היה ניתן להמשיך את חברותו של התובע בקרן הביטוח, כמקודם. על כן, מחדלו הרלוונטי של הנתבע, היה זה שהיה עד חודש מאי 1998. רק בחודש מאי 1998, משהסתיימו 24 חודשים של העדר הפרשות לקרן הביטוח, נולדה המניעה של קרן הביטוח מלחדש את ביטוחו של התובע, ועל כן רק אז נולדה עילת התביעה של התובע.

 

כיון שכך, מרוץ תקופת ההתיישנות החל במאי 1998, והיה ניתן להגיש את התביעה עד חודש מאי 2005 מבלי שהיא תתיישן. מאחר שהתובענה שבפנינו הוגשה לפני כן (בנובמבר 2004) - הרי שהתביעה לא התיישנה.

 

52.     אנו מודעים, כמובן, לפסק הדין שאוזכר בסעיף 13 לסיכומי הנתבעים, דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כז 3, שבו נפסק שתקופה של 7 שנים (שלגביה התביעה לא התיישנה) אינה תקופה שהיתה יוצרת תקופת אכשרה לפנסיה, אלא שעניינו של התובע שונה, באשר - כזכור - התובע צבר זכויות בקרן הביטוח (לאחר משיכות הכספים) החל משנת 1987. זכויות אלה היו אמורות להניב את הזכאות לפנסיית נכות, אלמלא היה הנתבע מפסיק את העברת ההפרשות לקרן הביטוח, לתקופה העולה על שנתיים.

 

          על כן, אין פסק הדין האמור ודומיו, יכולים לסייע לנתבעים להצליח בטענת ההתיישנות.

 

53.     אשר על כן, כאמור, אנו דוחים את טענת ההתיישנות.

 

 

אחריותה של הנתבעת

 

54.     הראנו לעיל שהמחדל של הפסקת התשלום למשך תקופה העולה על 24 חודשים, היה מחדלו של הנתבע.    הנתבעת כלל לא העסיקה את התובע באותה תקופה.      על כן, עלינו לבחון אם גם הנתבעת אחראית כלפי התובע.

 

55.     בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, נאמר:

"עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם, אלא שהמעביד החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעתונות בדרך הקבועה בתקנות, לדרוש שתביעות תשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חדשים ...".

 

מכאן, שכאשר עובד ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה, אצל מעביד חדש (כשם שהיה במקרה של התובע, שהמשיך לעבוד באותו מקום עבודה, אך עבר מעבודה אצל הנתבע לעבודה אצל הנתבעת) - אחראי גם המעביד החדש (ובעניינו של התובע - הנתבעת) - לתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם (בעניינו של התובע - הנתבע), אלא אם המעביד החדש פועל לפרסם הודעה בהתאם לסיפא של סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר.

 

56.     התלבטנו בשאלה אם אותה אחריות מכח סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, אמורה לחול רק על החוב לקופת הגמל עצמו או שמא היא משתרעת גם על פיצוי התובע בשל הנזק שנגרם לו עקב אותו חוב. מצד אחד, הסעיף אינו קובע במפורש שהמעביד החדש ערב גם לחובת המעביד הקודם לפצות את העובד על הנזק שנגרם לו עקב החוב לקופת הגמל. מאידך, אם נקבע שאחריות המעביד החדש היא רק לתשלומים לקופת הגמל עצמה, לא יהיה אפשר להטיל אחריות כזו על מעביד חדש כל אימת שכבר לא ניתן לשלם את החוב לקופת הגמל עצמה, אלא מדובר על פיצוי (גם בגובה הסכום שהיה אמור להיות מועבר לקופת הגמל). על כן, ייתכן שהסעיף יהיה כמעט מרוקן מתוכנו (בנוגע לחוב לקופת גמל).

 

          לאחר ההתלבטות הגענו למסקנה שאין אנו יכולים לפרש את הסעיף באופן רחב דיו כדי לקבוע את אחריותה של הנתבעת לפיצויו של התובע בשל מחדלו של הנתבע.

 

          התובע החל לעבוד אצל הנתבעת רק ביום 1/1/99, לאחר שכבר חלפו למעלה מ-24 חודשים מאז שהנתבע הפסיק להעביר לקרן הביטוח את ההפרשות. לפיכך, עם תחילת היותה של הנתבעת בגדר "מעביד חדש", הנתבעת כבר לא היתה יכולה להועיל מאומה לשם תיקון הנזק שנגרם. הטלת האחריות על הנתבעת בנסיבות כאלה, תהיה מתיחת פרשנותו של סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, אל מעבר למה שניתן להבין מלשונו של הסעיף וגם אל מעבר למה שניתן להניח שהיתה כוונת המחוקק.

 

          על כן, אין אנו יכולים לראות את הנתבעת כאחראית על חובו של הנתבע לפצות את התובע בשל מחדלו, אותו מחדל שהתבטא בהפסקה העולה על 24 חודשים בהעברת התשלומים לקרן הביטוח, הפסקה שהיא זו שגרמה לשלילת זכאות התובע לפנסיית נכות מקרן הביטוח. המחדל האמור התגבש כבר בחודש מאי 1998 (כפי שצויין על ידינו לעיל בענין ההתיישנות), והנתבעת החלה להיות "מעביד חדש" רק לאחר שהמחדל כבר התגבש, כך שאין אנו סבורים שסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר מאפשר הטלת האחריות על הנתבעת.

 

57.     ברור שאין באמור לעיל כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו בשל האיחורים של הנתבעת בהעברת הכספים למנוף, אך בתובענה זו - לא הוכחו לנו נזקים כאלה. הנתבעת השלימה את חובה למנוף, אם כי באיחור.

 

58.     לפיכך - הדיון להלן ייעשה בענין חיובו של הנתבע, ולא של הנתבעת.

 

 

הזכאות לפנסיית נכות ממנוף

 

59.     אחת מטענות הנתבע, היא שהתובע זכאי, למעשה, לקבל פנסיית נכות ממנוף, וכי על כן - לא נגרם לו נזק בשל אי-זכאותו לקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח.

 

60.     בסעיפים 42-40 לעיל, הבאנו הוראות מתקנונה של מנוף.

 

          לדעתנו, אף אם מנוף לא פעלה באופן המיטבי שבו היתה יכולה לפעול, הוכח (על פי עדויותיהם של הרופאים שהעידו בפנינו), כי המצב שהביא באוקטובר 2002 לכך שהתובע יהיה בלתי כשיר לעבודה - נובע ממחלתו הבסיסית (קרדיומיופטיה נרחבת והפרעות קצב כרוניות, מסוג של פרפור פרוזדורים). מחלתו הבסיסית קיימת לפחות כבר מ-1995, מספר שנים טרם תחילת ביטוחו של התובע במנוף, כך שלפי תקנון מנוף - היא לא היתה חייבת לשלם לתובע פנסיית נכות, אם התובע לא צבר אצלה 60 חודשי חברות (והוא לא צבר אצלה תקופה כזו).

 

          פרופ' רובינשטיין היה "ועדה רפואית" מבחינת מנוף. לפיכך, קביעתו על כך (הקביעה המאוחרת, כפי שנעשתה במכתבו מיום 18/11/03), היתה קביעה כדין, על פי תקנון מעוף.

 

61.     מעוף לא נהגה כשורה, לדעתנו, בכך שלא הודיעה לתובע על זכאותו לערור על החלטת פרופ' רובינשטיין. אילו היינו דנים בתביעתו של התובע כנגד מעוף, ייתכן שהיינו נותנים לכך משקל. אולם, ראוי לזכור כי התובע קיבל אז ייעוץ משפטי מעורך דינו של הנתבע (עו"ד אבו שקארה). חזקה על עורך דינו של הנתבע שהיה יכול לאתר את תקנון מעוף ולבחון את אפשרות ההשגה על החלטת מנוף. משהדבר לא נעשה, אין אנו סבורים שהנתבע יכול כיום להיבנות מכך ולטעון שלמעשה התובע זכאי לפנסיית נכות ממנוף, רק בשל כך שמנוף לא הודיעה על זכאותו של התובע לערור על החלטת פרופ' רובינשטיין, לפי סעיף 21 לתקנונה.

 

62.     את הערעור על החלטתו של פרופ' רובינשטיין כ"ועדה רפואית" היה ניתן להגיש תוך 45 ימים. משלא הוגש ערעור כזה, נראה שההחלטה כבר "חלוטה", ומנוף אינה חייבת לשלם לתובע פנסיית נכות.

 

63.     אשר על כן, אין אנו סבורים שיש להפחית משהו מנזקו של התובע בשל הטענה שהתובע, כביכול, זכאי לפנסיית נכות ממנוף. 

 

התובע אינו זכאי לפנסיית נכות ממנוף.

 

 

המשקל שיש לתת לכך שהתובע לא תבע את קרן הביטוח ואת מנוף

 

64.     לטענת הנתבע ראוי היה שהתובע יתבע את מנוף ואת קרן הביטוח ישירות. אילו היה עושה כך, היה יכול לזכות בתביעתו נוכח הוראות סעיף 19א לחוק הגנת השכר. כבר עסקנו בנושא זה, מהפן הדיוני, לעיל בסעיף 43 לפסק דין זה. אולם כעת עלינו לדון בפן המהותי של הטענה, ולבחון אם יש בה כדי להשפיע על גורל תביעתו של התובע כנגד הנתבע.

 

65.     לכאורה, על פי הוראות הכלל שנקבע בסעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר, ומשלא הוכח כי קרן הביטוח פעלה על פי סעיף 19א(ח) לחוק הגנת השכר, נראה שיש ממש בטענה שלפיה אילו היה התובע תובע את קרן הביטוח, היה יכול לזכות בדינו.

 

          אולם, גם בענין זה, אין אנו יכולים להתעלם מכך שהנתבע היה זה שהעמיד לרשות התובע את עורך דינו (של הנתבע) כדי לממש את זכויותיו כלפי קרן הביטוח. עורך דינו של הנתבע היה יכול לייעץ לתובע לתבוע את קרן הביטוח. משהתובע לא עשה כך, אין אנו סבורים שנכון לתת משקל כלשהו לעובדה שהתובע לא הגיש תביעה כנגד קרן הביטוח.

 

          התובע זכאי לתבוע את מי שגרם, במחדלו, לשלילת הזכאות לפנסיית נכות.

 

66.     קראנו את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שב"כ הנתבעים נסמך עליו בסיכומיו. כוונתנו לפסק הדין בתיק עב' (י-ם) 2443/98 אדיב - החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ ואח' (פס"ד מיום 17/3/02). באותו פסק דין, קבע בית הדין האזורי לעבודה כי משהעובד לא מיצה את זכאותו כלפי קופת הגמל (מבטחים) אין מקום לחייב את המעביד לשלם לו פיצוי בגובה הסכומים שהוא היה יכול לקבל מקופת הגמל.

 

          אולם, נראה שב"כ הנתבעים לא שם לב לכך שעל פסק הדין האמור הוגש ערעור (ע"ע 1137/02), ודווקא בנקודה זו התקבל הערעור.

 

בפסק הדין מיום 19/1/03, קבע בית הדין הארצי לעבודה, בין השאר, כך:

"מקובלת עלי הדעה כי יש חשיבות רבה להבטחת תשלומי הפנסיה לעובד ולשאיריו מקופת הגמל דוקא וכי עקרונות של מדיניות סוציאלית מחייבים העדפה של תשלומים שכאלה על פני תשלום חד-פעמי או אפילו תשלום עיתי לידי העובד מן המעסיק. עם זאת, באין הוראה מפורשת או משתמעת בחוק המקימה לעובד מחסום מפני תביעה נגד המעביד, ההחלטה באיזו דרך ללכת היא פרי של שיקול דעת אוטונומי של העובד. ההחלטה איזו דרך משפטית לנקוט כרוכה בשיקולים משיקולים שונים, ומן הראוי שהעובד התובע ישקול אותם וישא באחריות לגבי תוצאותיהם. בהעדר הוראת חוק ברורה בעניין זה, אינני סבור כי ראוי שבית הדין לעבודה יפקח - בבחינת 'עינו הפקוחה של האח הגדול' - על שיקול דעתו העצמאי של העובד.

...

כפי שראינו, המעסיק הפר את הסכם העבודה ונמנע, משך זמן, מלהעביר למבטחים את התשלומים שנועדו להבטיח את זכויות העובד לפנסיה.

...

כתוצאה מכך מתכחשת הקופה לזכויותיו של העובד לפנסיה. ועל כל אלה יש לציין את העובדה שמצב בריאותו של העובד בכי-רע והתקיימו בו התנאים המזכים אותו בפנסיית נכות. בנסיבות אלה, סבור אני שאין לבוא חשבון עם העובד ואין למנוע ממנו סעד של פיצויים כלפי המעסיק רק בשל כך שהוא נמנע מלתבוע את מבטחים במישרין או שהוא נמנע מלתבוע את המעסיק בעילה של אכיפת הוראות ההסכם הקיבוצי המחייב אותו בתשלומים למבטחים. לאחר שנים של התדיינויות ... אין הצדקה לכבול את העובד בסד פורמליסטי ופרוצדורלי ולגרור אותו להגשת תביעות חדשות נגד מבטחים או נגד המעסיק. ראוי לשים קץ למערכות הדיונים שהתקיימו עד כה, אשר ביררו כבר את מכלול הטענות ההדדיות שבין הצדדים וראוי לפסוק לעובד את המגיע לו אליבא דידם של כל הנוגעים לדבר.

לפיכך סבור אני שמבלי לגרוע מעילת התביעה של העולבד כלפי מבטחים, עומדת לו עילת תביעה ישירה כלפי המעסיק לתשלום פיצוי על הנזק שנגרם לו בשל אי העברת תשלומי המעסיק - כולל כספים שנוכו משכר העובד - למבטחים.".

 

67.     לפיכך, משהתובע בחר לתבוע את הנתבעים - אין אנו רשאים, לראות את קרן הביטוח ואת מנוף כאילו גם הן "נתבעות". כפי שכבר צויין על ידינו בסעיף 43 לעיל - את ענייניהן נבחן רק לצורך שאלת השיפוי, בשל ההודעה לצד שלישי.

 

 

האם הנזק היה בלתי צפוי ?

 

68.     תביעתו של התובע לכך שהנתבע יפצה אותו על הנזק שנגרם לו בשל ההפסקה שמשכה היה למעלה מ-24 חודשים בהעברת ההפרשות לקרן הביטוח, מבוססת - למעשה - על כך שהפסקת העברת ההפרשות היתה הפרה של חוזה העבודה בינו לבין הנתבע, ועל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (שייקרא להלן: "חוק התרופות").

 

69.     סעיף 2 לחוק התרופות קובע את הזכאות העקרונית של מי שנפגע מהפרת חוזה, לקבל פיצויים מהצד שהפר את החוזה. סעיף 10 לחוק התרופות, קובע כך:

"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.".

 

          מכאן, שאין די בכך שהנפגע יוכיח את גובה הנזק שנגרם לו. כדי לראותו כזכאי לפיצויים, יש להוכיח שאותו נזק היה צפוי או ניתן לצפיה, כתוצאה סבירה של ההפרה.

 

70.     לטענת הנתבע (בסעיף 41 לסיכומי ב"כ הנתבעים) - אין זה סביר לקבוע קשר סיבתי בין הפסקת העברת הפרשות לקרן הביטוח, במשך שלוש שנים וחצי, לבין שלילה מוחלטת של הזכאות לפנסיה מאת קרן הביטוח.

 

          גם טענה זו אינה מקובלת עלינו.

 

          כל אדם סביר, ולפחות כל מעביד סביר, אמור לדעת שאין ביטוח בלא תשלומי פרמיה. אמנם, קרן הביטוח אינה חברת ביטוח, ואמנם העברת הפרשות לקרן פנסיה אינה בדיוק תשלום פרמיה לחברת ביטוח, אך העקרון ידוע, ואמור להיות ידוע לכל אדם מן הישוב. אין כל סיבה להניח שקרן פנסיה כלשהי תהיה חייבת לשלם לעמית שלה פנסיה - בלא שהיא מקבלת תשלום על כך. הפסקה ממושכת בתשלום, אמורה לגרור הפסקת זכאות לפנסיה, וכל אדם סביר צפוי לדעת על כך, גם בלא להיות מודע לחוק הגנת השכר, לתקנון של קרן הביטוח, ולתקנות מס הכנסה.

 

ברור שאין להניח שהנתבע ידע שבריאותו של התובע תתדרדר, אך הנתבע, ככל אדם סביר, היה יכול להניח שיש אפשרות שהתובע יהיה חולה עד כדי אובדן כושר עבודה.

 

          על כן, הנזק של שלילת זכאותו של התובע לפנסיית נכות, היה צפוי כך שהנתבע ידע או היה עליו לדעת שנזק כזה אפשרי כתוצאה מהפרה כזו של החוזה.

 

71.     התוצאה היא - כי אנו דוחים את הטענה בדבר העדר אפשרות סבירה לצפיית הנזק. 

 

 

משמעות האישור שהתובע חתם עליו ביום 17/5/03

 

72.     כאמור בסעיף 34 לעיל, אישר התובע, בחתימתו בפני עו"ד אבו שקארה, כי עם קבלת הסכומים ששולמו לו כאמור באישור שהוא חתם עליו, אין לו יותר תביעות או טענות כלשהן כלפי הנתבעים או מי מהם.

 

73.     לדעתנו, אין האמור באותו אישור יכול לפטור את הנתבע מחובתו לשלם לתובע פיצוי בעד הפסד הזכאות לפנסיית נכות.

 

          כפי שקבענו לעיל, התובע חתם על אותו אישור כאשר עדיין לא הגיעה אליו תשובתה של קרן הביטוח על מכתבו של עו"ד אבו שקארה מיום 9/4/03. לא היתה לתובע סיבה להניח באותו מועד כי קרן הביטוח לא תהיה חייבת לשלם לו פנסיית נכות, בשל מחדלו של הנתבע.

 

          ויתורו - כביכול - של התובע על זכות התביעה בענין כה מהותי של הפסד הזכאות לפנסיית נכות, לא היה יכול להיעשות בלא מודעות לכך. משהתובע לא ידע כי הוא לא יקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח, אין לייחס את אישורו על העדר תביעות כלפי הנתבעים, כאילו הוא חל גם על תביעות בשל שלילת זכאות לפנסיית נכות.

 

74.     על כן, האישור האמור שנחתם בפני עו"ד אבו שקארה (שהתובע - באופן סביר - היה יכול להניח שהוא פועל גם לטובתו, באשר הוא אכן ייצג את התובע מול קרן הביטוח, לבקשת הנתבע), אינו חוסם את התובע מלהצליח בתביעתו כנגד הנתבע.

 

 

סיכום ביניים

 

75.     עד כה קבענו את הקביעות שתמציתן להלן:

א.      מחדלו של הנתבע, בכך שהפסיק את העברת התשלומים לקרן הביטוח במשך למעלה משנתיים, גרם לכך שהתובע לא היה זכאי לפנסיית נכות.

ב.       התובע אינו זכאי לפנסיית נכות ממנוף, כך שהנזק של אי-זכאות לפנסיית נכות מקרן הביטוח נותר בעינו.

ג.       התובע זכאי לקבל מן הנתבע פיצוי על הנזק שנגרם לו עקב שלילת זכאותו לפנסיית נכות.

ד.       הנתבעת אינה  אחראית על אותו נזק, ולא הוכח כי נגרם לתובע נזק כלשהו עקב האיחורים של הנתבעת בתשלום חובה למנוף (חוב שהושלם, בסופו של דבר).

 

76.     מכאן נעבור לעסוק בשיעור הנזק שנגרם לתובע ושעל הנתבע לפצותו בגינו.

 

לאחר מכן - נעסוק בשאלה אם על קרן הביטוח או על מנוף לשפות את הנתבע על חיובו כלפי התובע.

 

 

נזקו של התובע

 

77.     כאמור לעיל, בסעיף 31 לפסק דין זה, על סמך הזכויות שנצברו לתובע החל משנת 1987 (בהתחשב במשיכת הזכויות שנצברו לפני כן), אילו  התובע היה ממשיך להיות מבוטח בקרן הביטוח, ואילו היה זכאי לקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח, היתה פנסיית הנכות עומדת על שיעור של 50% מהשכר הקובע.

 

          אמנם, כפי שהראינו לעיל, גם כאשר הנתבע העביר הפרשות לקרן הביטוח, הוא עשה זאת על בסיס שכר נמוך משכרו האמיתי של התובע, כך שאלמלא ההפסקה בהעברת ההפרשות, ואם התובע היה נמצא כזכאי לפנסיית נכות, הפנסיה היתה בשיעור 50% מהשכר שדווח לקרן הביטוח, אך אין אנו סבורים שבחישוב הנזק יש לתת משקל לשאלת גובה השכר שדווח לקרן ושעליו התבססו ההפרשות, שכן ממילא הנתבע היה חייב לדווח לקרן הביטוח דיווח נכון על גובה שכרו של התובע, וממילא גם ביטוח בסכום נמוך מהסכום הנכון, הוא הפרה של חוזה העבודה המצדיקה פיצוי. על כן, את גובה הפיצוי יש לחשב לפי השכר הנכון.

 

78.     שכרו של התובע, כאמור בסעיף 31 לעיל, היה בסך 7,080 ¤ לחודש (283.20 ¤ ליום).

 

79.     לשם בחינה מה הוא "השכר הקובע" שעליו היתה אמורה להתבסס פנסיית הנכות, היה מקום, לכאורה, לבחון את הוראות תקנון קרן הביטוח.

 

אולם, בנסיבות התובענה שבפנינו, אנו סבורים שכבר אין צורך לעשות כך.

 

נסביר מדוע:

 

א.      בעת הדיון המוקדם, נערך דיון בענין המוסכמות והפלוגתאות. בענין השכר הקובע, מסר ב"כ התובע את גרסת התובע על כך, אך ב"כ הנתבעים נמנע מלתת את גרסתו (אף שהיה נוכח בדיון).

 

ב.       השכר שנמסר בגרסת התובע, הוא השכר ששולם לו בפועל (7,080 ¤), הנתבע לא הוכיח כל שכר אחר שיש להביאו בחשבון.

 

ג.       תקנון קרן הביטוח עוסק, בין השאר, ב"שכר מרבי" המבוסס על השכר התעריפי שפורסם על ידי הסתדרות פועלי הבנין. לדעתנו הנטל להוכיח ששכרו בפועל של התובע גבוה מהשכר המרבי - מוטל על הנתבע, והוא כלל לא ניסה להרים נטל זה.

 

ד.       מעבר לשכר המרבי, יש להביא בחשבון לצורך השכר הקובע, על פי תקנון קרן הביטוח, גם את מה שמוגדר שם כ"שכר יתר". שכר היתר הוא הפער בין השכר המרבי לבין השכר התעריפי (ובלבד ששולמו תשלומים לקרן הביטוח גם על בסיס שכר היתר, בתוך התקופה המובאת בחשבון לחישוב השכר הקובע). מכאן, שאילו היה הנתבע נוהג כשורה, ומעביר לקרן הביטוח הפרשות על בסיס מלוא שכרו של התובע, היה השכר הקובע מגיע לשכרו בפועל.

 

התוצאה היא כי אנו רואים את השכר בפועל (7,080 ¤ לחודש) כשכר הקובע לצורך חישובי נזקו של התובע.

 

80.     מכאן, שאילו היה הנתבע נוהג עם התובע כשורה, היה התובע זכאי לקבל מקרן הביטוח, החל מחודש אפריל 2003, פנסיית נכות בסך 3,540 ¤ לחודש.

 

(נעיר כי הבאנו בחשבון את חודש אפריל 2003, וזאת נוכח העובדה שכאמור בסעיף 34 לעיל - התובע קיבל מהנתבעים דמי מחלה בגין התקופה שעד חודש מרץ 2003. התובע קיבל דמי מחלה בסך 33,000 ¤ לחצי שנה, כלומר - סך של 5,500 ¤ לחודש, שהוא סכום העולה על 75% משכרו הקובע, כך שיש בכך כיסוי מלא של דמי המחלה).

 

81.     לפיכך, עקרונית, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי המהווה סך מהוון של הסכום 3,540 ¤ כפול כל התקופה שמאז חודש אפריל 2003 ועד תום תוחלת חייו של התובע.

 

          אלא, שמסכום זה יש להפחית סכומים שהתובע קיבל ואשר לא היה מקבלם אילו אכן היה מקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח. בנוסף, יש לדון בשאלת קיצור תוחלת חייו של התובע ויש לדון גם בשאלת זכאותו לקבל פיצוי בעד אובדן זכאותה של אשתו לפנסיית שאירים.

 

82.     כאמור בסעיף 34 לעיל, התובע קיבל תשלומים שונים, שפורטו באישור שעליו חתם. חלק מהתשלומים האמורים שולמו לו רק בשל כך שהוא אינו מקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח. אילו התובע היה מקבל את פנסיית הנכות - הוא לא היה מקבל את אותם תשלומים. נתייחס כאן בנפרד לכל אחד מהתשלומים, כדי לראות אם יש להפחיתו מהפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע.

 

          דמי המחלה (33,000 ¤) - שולמו לתובע בלא קשר לשאלה אם הוא זכאי לפנסיית נכות. עם זאת, הם שולמו בגין התקופה שעד חודש מרץ 2003, ולכן ממילא, כאמור בסעיף 80 לעיל, התחלנו לחשב את נזקו של התובע החל מחודש מרץ 2003.

 

          פיצויי פיטורים (65,000 ¤) - שולמו לתובע רק בשל כך שהוא לא זכאי לפנסיית נכות. אילו התובע היה מקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח, הוא לא היה זכאי לקבל פיצויי פיטורים (ראו סעיף 15 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963). עם זאת, חלק מהפיצויים שנרשמו באישור ככאלה ששולמו לתובע, היו מקרן הביטוח (4,798 ¤) וממנוף (10,796 ¤). אכן, סכומים אלה אמורים להיות מופחתים מהפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע, אלא שאין להפחיתם פעמיים, ומאחר שאנו מתכוונים להפחית את הסכומים שעמדו לפדיון מקרן הביטוח וממנוף, לא נתחשב בהם שוב גם כאן, כך שנפחית אותם מהסך של 65,000 ¤ שאותו יש להפחית מהפיצוי שהנתבע יחוייב בו. בנוסף, יש להפחית מאותו סכום את החלק שנרשם במסגרת פיצויי פיטורים למרות שהוא היה בגדר דמי מחלה. מסעיף 2 של אותו אישור עולה כי חלק זה הוא בסך 8,000 ¤ (25,000-33,000) מכאן, שפיצויי הפיטורים שאותם יש להפחית מסכום הפיצוי שהנתבע יחוייב בו הם בסך 41,406 ¤, נכון ליום 17/5/03.

 

83.     אילו התובע היה מקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח, הוא לא היה זכאי לפדות את הסכומים שהצטברו בעבורו בקרן הביטוח ובמנוף. לפיכך, גם סכומים אלה יש להפחית מסכום הפיצוי שהנתבע אמור לשלם לו.

 

          סכומים אלה, כאמור לעיל, הם בסך 27,908.88 ¤ נכון ליום 22/9/03 (לגבי מנוף) ובסך 61,094.48 ¤, נכון ליום 31/3/04 (לגבי קרן הביטוח).

 

 

תוחלת החיים

 

84.     בתביעתו, נסמך התובע על חוות דעתו של רו"ח גסאן בראנסה, אשר הביא בחשבון תוחלת חיים של 74.5 שנים, שלטענתו - היא תוחלת החיים של גבר ערבי בישראל, בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

 

          בחינת פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באתר האינטרנט שלה, מעלה שהנתון שעליו התבסס רו"ח בראנסה, אינו מדוייק.

 

          אמנם, בשנת 2003, (היא השנה שבה אנו מתחילים לחשב את הנזק) תוחלת החיים של גבר ערבי בישראל היתה 74.9 שנים (ראו: http://www.cbs.gov.il/shnaton59/st03_24.pdf), אך שם מדובר על תוחלת חיים כללית שאינה מתחשבת בגילו של הפרט שבו מדובר.

 

          אם מביאים בחשבון את הגיל, הרי שהתמונה משתנה. בשנת 2003, תוחלת החיים של גבר ערבי בישראל שגילו 56.5 שנה (כגילו של התובע באפריל 2003), היתה בת 22.3 שנים (בקירוב), כלומר - עד גיל  78.8 (בקירוב). (לטבלה המביאה בחשבון גילאים, ראו כאן: http://www.cbs.gov.il/shnaton59/st03_25x.pdf).

 

85.     לפיכך, התביעה עצמה מבוססת על הבאה בחשבון של תוחלת חיים קצרה בלמעלה מ-4 שנים מתוחלת החיים של גבר ערבי בגילו של התובע.

 

86.     לטענת הנתבעים, לתובע יש תוחלת חיים קצרה משל אדם בריא בגילו, ויש להביא זאת בחשבון.

 

          טענה זו של הנתבעים, אכן סבירה מאד. מצבו הרפואי של התובע אינו טוב, וגם רופאו, ד"ר פרידברג, העיד כי כבר בשל הבחינה הקרדיולוגית נכון לראות את התובע כמי שתוחלת החיים שלו נמוכה במספר שנים מתוחלת החיים הממוצעת, וזאת - אף בלא להביא בחשבון את סרטן הריאות שהתובע לקה בו.

 

          אולם, הנטל להוכיח את קיצור תוחלת החיים של התובע - מוטל על הנתבעים. התנהגות הנתבעים בתובענה זו, גרמה לכך שלא עלה בידיהם להרים נטל זה. להמחשת קביעה זו, נזכיר מה שצויין על ידינו כבר לעיל:

 

א.      כאמור בסעיף 5 לעיל, בעת הדיון המוקדם סוכם על ידי ב"כ הצדדים שהיו נוכחים (כולל ב"כ הנתבעים), כי תהא ביניהם הידברות לשם בחינת האפשרות להסכים על מינוי מומחה רפואי מוסכם מטעם בית הדין. הסכמה כזו - לא הושגה.

 

ב.       כאמור בסעיף 6 לעיל, עם הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים, הם ביקשו הארכת מועד לשם הגשת חוות דעת רפואית בשאלת קיצור תוחלת החיים של התובע. כלומר - כבר באותו שלב, היו הנתבעים מודעים לכך שעליהם מוטל להוכיח זאת. דא עקא, שהנתבעים לא ציינו מה משך הארכה המבוקשת, וזאת - גם לא לאחר מתן ההחלטה מיום 3/5/07. החלטה על הארכת מועד לא ניתנה, והנתבעים לא חזרו על בקשתם. מכל מקום - הנתבעים לא הגישו חוות דעת רפואית כזו, גם לא בישיבת ההוכחות (או לאחריה).

 

ג.       כאמור בסעיף 7 לעיל, לאחר ישיבת ההוכחות, ביקשו הנתבעים בקשה נוספת בענין חוות דעת רפואית בדבר קיצור תוחלת חייו של התובע, אלא שהפעם הם כבר לא ביקשו לאפשר להם להגיש חוות דעת כאמור, אלא ביקשו שאנו נמנה מומחים מטעמנו לשם כך. בקשתם זו של הנתבעים - נדחתה.

 

משהנתבעים לא ניצלו את ההזדמנות להגיע להסכמה על מינוי מומחה מוסכם מטעם בית הדין, לא ציינו מה משך הארכה המבוקשת להגשת חוות דעת רפואית מטעמם, תוך שידעו שעליהם מוטל הנטל בענין הוכחת קיצור תוחלת החיים (ונראה שזנחו בקשה זו, שכן במקומה ביקשו (לאחר ישיבת ההוכחות) כי אנו נמנה מומחים רפואיים מטעמנו) - הרי שאין אנו יכולים לראות את הנתבעים כמי שעלה בידיהם להוכיח מה משך הזמן שבו נכון לראות את תוחלת חייו של התובע ככזו שקוצרה.

 

87.     עם זאת, גם לפי הראיות שבפנינו, בהתאם לעדותו של ד"ר פרידברג, נכון לראות את התובע כמי שתוחלת חייו קצרה במספר שנים מאדם בריא בגילו. אלא, שלא הוכח בכמה שנים מדובר.

 

          לדעתנו, אם אנו מצרפים את עדותו של ד"ר פרידברג לעובדה שממילא התביעה מבוססת על תוחלת חיים קצרה בלמעלה מ-4 שנים, מזו הממוצעת לאדם בגילו של התובע (כאמור בסעיף 85 לעיל), לא נטעה הרבה אם נביא בחשבון את תוחלת החיים שהתביעה מבוססת עליה (כלומר - 74.5 שנים), שבה מתקיים כבר הקיצור במספר שנים לעומת גבר ערבי בריא בגילו של התובע.

 

88.     בענין קיצור תוחלת החיים של התובע, נזכיר כי ממילא אין מדובר בחישוב מדוייק. הכל מבוסס על הערכות ועל ממוצעים, ואין מנוס מפסיקה שאינה מדוייקת, אשר מביאה בחשבון נתונים כלליים, מבלי להביא למיצוי את הנתונים הספציפיים לכל מתדיין.

 

בדרך של היקש נוכל להביא כאן דברים שאמר בית המשפט העליון, בענין חישוב גמלאות מהוונות, בשני פסקי דין.

 

          בע"א 19/88 פילו ואח' נ' עמוס (פס"ד מיום 20/12/92), נאמר - בין השאר - כך:

"בין היתר הבחינו התקנות בין ערכי ההיוון של גימלה המשולמת לנכה מחמת פגיעה בעבודה לבין ערכי ההיוון של גימלה המשולמת לנכה שזכאותו נובעת מפרק ו'2 לחוק הביטוח הלאומי. אך התקנות אינן מבחינות בין המשתייכים לכל אחת מן הקבוצות הללו, אף שברור כי יש בתוכם גם כאלה שאמת המידה הכללית הולמת את נסיבותיהם פחות מאשר את חבריהם. הדעת נותנת, שאמת-מידתו האחידה של ההיוון נגזרת מן הממוצע הכללי המאפיין את המשתייכים לאותו ציבור של זכאים שעליו היא חלה.

לקיומה של אמת-מידה אחידה כזאת יתרונות ברורים, במניעת התדיינות בנושאים שבדרך כלל נתונים הם, מעצם טיבם וטבעם, להערכה סטאטיסטית, ולא לבדיקה אישית פרטנית. יוצאים מן הכלל, מטעם זה או אחר, מצויים - כך יש להניח - בכל אחת מקבוצות הזכאים. אם נכונה הטענה, כי מי שסיבת נכותם היא תאונה, ולא מחלה, הינם בגדר יוצאים מן הכלל בקרב הזכאים לקיצבת נכות 'כללית', חזקה היא, שגם בקרב הזכאים לקיצבת נכות בשל פגיעה בעבודה מצויים יוצאים מן הכלל מסוג 'הפוך', היינו כאלה שפגיעתם קיצרה (או, אפשר שקיצרה) את תוחלת חייהם. אך כשם שאין לאמץ, ביחס ליוצאים מן הכלל מן הסוג האחרון ערכי היוון ההולמים את הזכאים לקיצבת נכות 'כללית', כך אין לאמץ ביחס ליוצאים מן הכלל מן הסוג הראשון ערכי היוון ההולמים את נפגעי העבודה.".

 

          ובע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה ואח', פ"ד נה(3) 599, נאמר:

"תקנות אלה הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר - אם משום קיצור תוחלת חיים ואם מסיבה אחרת - אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על כן יש לקבלן, כמו שהן, מבלי להגרר לנסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת.".

         

          אמנם שני פסקי הדין שמהם ציטטנו כאן אינם עוסקים בחישוב נזקים על פי תוחלת חיים רגילה או מקוצרת, אך הם ממחישים - לדעתנו - את קוצר ידו של שופט בשר ודם לפסוק נזקים באופן מדוייק, כך שאין מנוס מהיזקקות לנתונים סטטיסטיים וחישוב ממוצעים, בתקוה שפסק הדין יהא צודק, אך תוך מודעות לכך שתמיד ייתכנו סטיות לטובת הניזוק או לטובת המזיק.

 

89.     משאנו מביאים בחשבון את כל האמור בסעיפים 88-86 לעיל, אנו סבורים שכאשר מצד אחד הנתבעים לא נהגו באופן שמאפשר לראותם כמי שהוכיחו את קיצור תוחלת החיים, ומצד שני  - ממילא אנו מביאים בחשבון תוחלת חיים קצרה בלמעלה מ-4 שנים מזו שיש לבחון לגבי גבר ערבי בריא בישראל - הרי שאין אנו חוטאים בכך כלפי הנתבע.

 

90.     על האמור לעיל נוסיף כי שקלנו אפשרות להטיל על הנתבע חיוב בתשלומים עתיים. ברור שלחיוב בדרך זו, יש יתרון, שכן חיוב כזה מדוייק יותר ומתייחס בדיוק למשך חייו של התובע. אולם, הגענו למסקנה שאין לעשות כך, שכן חיובו של הנתבע בתשלומים עתיים במקום בפיצוי חד-פעמי, נוגד את העקרונות שנקבעו לכך בהלכה הפסוקה.

 

          ראו בענין זה, בין השאר, את אשר נפסק בע"א 1819/03 - אברהם ואח' נ' ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה (פס"ד מיום 12/3/06). בענין פסיקת פיצויים בתשלומים עתיים, נאמר שם:

"אין חולקין כי לבית המשפט הדן בתביעת נזיקין ישנה סמכות לפסוק פיצויים על דרך של תשלומים עיתיים ... אחד היתרונות האינהרנטיים של שיטת התשלום העיתי, הוא הדיוק היחסי המושג באמצעות פיצול ודחיית ההכרעה באשר להיקפו של הפיצוי. אכן:

שיטת התשלום העתי-המשתנה... מגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו. אין הניזוק מקבל פיצוי בגין נזק, שהיה סיכוי כי יתרחש אך הלכה למעשה לא התרחש, ואין נמנע מהניזוק פיצוי בגין סיכוי, שאירוע לא יתרחש אך אותו אירוע התרחש. בית המשפט אינו עוסק בהשערת השערות ואינו מתעמק בתורת הסיכויים, אלא הוא פוסק את הפיצוי על יסוד העובדות, כפי שהתרחשו הלכה למעשה ...

ברי, כי קביעת הפיצוי מעת לעת, בראי העובדות לאשורן, מאפשרת גם להתאים את שיעור הפיצוי לדרכים ולשיטות החדשות להיטיב את מצבו של הניזוק, שנוצרות מכוח הק?ד?מ?ה. ככלל, בין אם השינויים בעתיד יהיו לטובה ובין אם, חלילה, לרעה, שיטת הפיצוי העיתי מאפשרת - בחריגים מסויימים - התאמה דינאמית של הפיצוי למציאות בה חי הניזוק. זהו יתרונה העיקרי של שיטה זו ביחס לשיטה החלופית - תשלום חד פעמי - אשר מקבעת את האמצעים העומדים לרשותו של הניזוק, על-סמך חיזוי והערכה של העתיד ביום מתן פסק-הדין. אולם בצד יתרון זה ויתרונות אחרים של שיטת הפיצוי העיתי, ניצבים גם חסרונותיה. אלה כמו אלה נסקרו בפסיקה בהרחבה ... שניים מחסרונותיה הבולטים של שיטת הפיצוי העיתי הינם: האחד - חסרון מנהלתי - היינו הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך - או הכורח - שעלול להיווצר בהתדיינויות חוזרות ונשנות; והשני - החשש ששינוי במצבו הכלכלי של המזיק יפגע ביכולתו לשאת בתשלום הפיצויים להם זכאי הניזוק. חיסרון שני זה היווה שיקול כבד משקל בגיבוש ההלכה בעניין פסיקת פיצויים עיתיים בהעדר הסדר סטטוטורי.

לפי ההלכה, בהעדר הסדר סטטוטורי, ישולמו הפיצויים, ככלל, בתשלום חד-פעמי ... על מנת שניתן יהיה לשקול מעבר מן הכלל אל החריג, צריכים להתקיים שני תנאים: ראשית, יש לנקוט בשיטה זו, בראש ובראשונה, רק כאשר ניתן להבטיח שתשלומיו של הניזוק לא ישללו עקב זעזוע כלכלי שיפקוד את המזיק. תנאי זה מחייב בטחון רב - על סף הוודאות - לגבי האפשרות של הניזוק להיפרע מן המזיק בעתיד בקלות ובמהירות, ללא צורך מסתבר לנקוט בהליכי גבייה ארוכים וסבוכים כדוגמת הליכי הוצאה לפועל. זהו, מסתמא, מעין תנאי-סף: אם הנתבע אינו מתאפיין בחוסן כלכלי, ואין ביכולתו להבטיח היטב את תשלומיו של הניזוק, ממילא אין לדון בטעמים לפסוק תשלומים עיתיים. יצוין, כי המזיק יכול לקדם את האפשרות שתשלום הפיצויים ייעשה באופן עיתי, אם יפרוס תשתית ראייתית שתעיד על חוסנו כלכלי, ובטחונות ייעודיים לגיבוי תשלומיו של הניזוק ... התנאי השני הוא, כי גם כאשר המזיק הוא גוף שניתן לבטוח באיתנותו הכלכלית, נהוג לפסוק תשלום עיתי רק כאשר נגרם נזק גופני חמור, אשר אמדנו מבוסס על סיכוי עתידי שהערכתו קשה, ובפרט, כאשר ישנו קושי רב בהערכת תוחלת חייו של הניזוק והעלויות העתידיות של נזקיו. ...

 מקום בו מתקיימים שני התנאים האמורים, עשויה הכף לנטות לכיוון פסיקת תשלומים עיתיים. אלא שגם אז, יש להביא בחשבון ההחלטה שיקולים נוספים שעניינם בשאלה האם גוברת התועלת על ההפסד במעבר מן הכלל אל החריג. ...".

 

          גם אם בענייננו מתקיים התנאי השני שנסקר בפסק הדין שצוטט לעיל, כלומר, גם אם נכון לקבוע שיש קושי רב בהערכת תוחלת חייו של התובע (ואין אנו קובעים שכך הוא), הרי שברור שלא התקיים כאן התנאי הראשון, שלגביו נפסק שהוא כעין "תנאי סף" לצורך פסיקת פיצוי בתשלומים עתיים - הוא התנאי של בטחון רב, על סף הוודאות, בחוסנו הכלכלי של הנתבע.

 

על כן, כאמור, אין אנו מחייבים את הנתבע בפיצוי בדרך של תשלומים עתיים.

 

 

הוראות סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי

 

91.     כאמור לעיל, התובע מקבל, החל מחודש אוקטובר 2002, קצבת נכות, בנכות כללית, לפי פרק ט לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (בפסק דין זה: "חוק הביטוח הלאומי").

 

          לטענת הנתבעים שהועלתה בעת הדיון המוקדם, אך הנתבעים לא חזרו עליה בסיכומיהם, כך שלא ברור אם הם עדיין עמדו עליה, יש להביא בחשבון את העובדה שאילו התובע היה מקבל פנסיית נכות מקרן הביטוח - היה מופחת חלק מקצבת הנכות שלו מאת המוסד לביטוח לאומי.

 

92.     הטענה האמורה מבוססת על הוראות סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי, שבו נאמר כך:

"(א)      בסעיף זה, 'הקצבה הקובעת' - סכום השווה לקצבה חודשית מלאה, ואם שולמה לנכה קצבה חודשית נוספת, סכום השווה לקצבה חודשית מלאה בצירוף הקצבה החודשית הנוספת.

(ב)        עלתה קצבה של נכה על הקצבה הקובעת (לעודף זה ייקרא בחוק זה - יתרת  הקצבה), ינהגו כך:

(1)        כל הכנסה שהיתה לו לא תנוכה מסכום השווה לקצבה הקובעת;

(2)        היתה לו הכנסה חודשית לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה בסכום העולה על 40% מהשכר הממוצע, ינוכו מיתרת הקצבה 60% מההכנסה העודפת;

(3)        היתה לו הכנסה חודשית שלא לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה, תנוכה הכנסה זו מיתרת הקצבה. ".

 

          אכן, אילו היה התובע מקבל פנסיית נכות מאת קרן הביטוח, הרי שייתכן שהיה חלק מקצבת הנכות שלו מאת המוסד לביטוח לאומי, מקוזז כנגד אותה הכנסה, בהתאם לסעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי (ראו דב"ע לז/11-0 צרפתי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח 360, שבו נקבע כי פנסיה מקרן פנסיה אינה בגדר הכנסה לפי פסקאות (1) או (2) לסעיף 2 לפקודת מס הכנסה. מכאן, שהיא אכן כפופה להוראת פסקה (3) לס"ק (ב) לסעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי).

 

          אולם לשם קביעה כזו בעניינו של התובע, היה צורך להוכיח שקצבת הנכות שהוא מקבל מאת המוסד לביטוח לאומי כוללת סכום של "יתרת הקצבה" (כפי שהיא מוגדרת ברישא של סעיף 202(ב) לחוק הביטוח הלאומי), כלומר - שהקצבה של התובע עולה על "הקצבה הקובעת" (שלכשעצמה כוללת את הסכומים של קצבת יחיד מלאה בתוספת קצבה חודשית נוספת, כמוגדר בסעיף 202(א) לחוק הביטוח הלאומי).

 

          בהעדר הוכחה על כך שקצבת הנכות של התובע כוללת סכום של "יתרת הקצבה", הרי שאין אנו נותנים לצרכי חישוב הפיצוי כל משקל לטענה בדבר סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי (ואולי בשל כך זנחו הנתבעים את הטענה האמורה בסיכומיהם).

 

 

הפסד זכאותה של אשת התובע לפנסיית שאירים מאת קרן הביטוח

 

93.     מחדלו של הנתבע בכך שהוא הפסיק למשך למעלה משנתיים את העברת ההפרשות לקרן הביטוח, אינו פוגע רק בתובע, אלא פוגע גם באשת התובע, בהנחה שהיא תאריך ימים אחריו, בכך שנשללת ממנה הזכות לקבל מקרן הביטוח פנסיית שאירים.

 

          עם זאת, התובענה שבפנינו היא תביעתו של התובע. התובע, אם יילך לעולמו לפני אשתו, לא יפסיד מאומה מכך שאשתו לא תקבל פנסיית שאירים. בנסיבות אלה, כשאשת התובע אינה תובעת כלל  בתובענה זו - אין אנו מתחשבים בשאלת ההפסד האפשרי שלה.

 

 

לסיכום סכום הנזק שאותו על הנתבע לשלם לתובע

 

94.     על סמך כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע סכום מהוון של מכפלת הסך 3,540 ¤, במספר החודשים שמאפריל 2003 ועד מרץ 2021 (כשהתובע יגיע לגיל 74 שנים וחצי). מדובר ב-18 שנים, שהן 216 חודשים.

 

          מהסכום המהוון האמור, יש להפחית את הסכומים האמורים בסעיפים 82 ו-83 לעיל.

 

95.     על פי היוון לפי ריבית שנתית מקובלת של 3%, עומד הסכום האמור לעיל, כשהוא מהוון, על סך של 591,747.90 ¤ (החישוב נעשה באמצעות תוכנת "המשערכת" ונבדק גם ידנית על פי טבלת היוון עם מקדם היוון ל-18 שנה). על הנתבע לשלם לתובע סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 23/11/04, בניכוי הסכומים הבאים:

א.      סך של 41,406 ¤, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/5/03.

ב.       סך של 27,908.88 ¤, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 22/9/03.

ג.       סך של 61,094.48 ¤, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 31/3/04.

 

96.     את התביעה להשבת הסכומים שכביכול קוזזו משכר התובע ולא הועברו לצדדים השלישיים, אנו דוחים, נוכח הקביעה שממילא הסיכום בין התובע לבין הנתבע היה בדבר שכר נטו, כך שה"ניכוי" מהשכר, לא היה ניכוי, אלא רק רישום בתלוש.

 

 

ההודעה לצד שלישי כלפי קרן הביטוח

 

97.     הנתבע סמך את ההודעה לצד שלישי כלפי קרן הביטוח, על כך שקרן הביטוח "נעלמה". טענה זו נדחתה על ידינו מבחינה עובדתית, וכבר בשל כך יש לדחות את ההודעה לצד שלישי. המחדל באי-העברת ההפרשות לקרן הביטוח, היה של הנתבע בלבד, ולא של קרן הביטוח.

 

ההודעה לצד שלישי כנגד מנוף

 

98.     הנתבע סמך את ההודעה לצד שלישי כנגד מנוף על טענתו שמנוף אמורה לשלם לתובע פנסיית נכות. טענה זו - נדחתה על ידינו כאמור כבר בסעיפים 63-59 לעיל. על כן, אנו דוחים את ההודעה לצד שלישי כנגד מנוף.

 

 

לסיכום

 

99.     אנו דוחים את תביעת התובע כנגד הנתבעת.

 

100.   אנו מקבלים - חלקית - את תביעת התובע כנגד הנתבע, ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע את האמור בסעיף 95 לעיל.

 

101.   אנו דוחים את ההודעות לצדדים השלישיים וקובעים כי הצדדים השלישיים אינם חייבים לשפות את הנתבע.

 

102.   בהתחשב בעובדה שהגנתה של הנתבעת נוהלה ביחד עם הגנתו של הנתבע, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ¤, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/09 אם לא ישולמו לפני כן.

 

103.   אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ¤ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/09 אם לא ישולמו לפני כן.

 

104.   לדעתנו היו ליקויים בהתנהגותן של קרן הביטוח ושל מנוף.

 

קרן הביטוח לא נהגה כשורה בכך שלא הבהירה לנתבע כי התשלומים שהוא משלם לה מתחילת שנת 2000 עוברים למעשה למנוף.

 

מנוף לא נהגה כראוי בכך שלא דאגה להבהיר את הזכאות לערור על החלטת הועדה הרפואית ובכך שלא הזמינה את התובע להתייצב בפני הועדה הרפואית.

 

בהתחשב בכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לכל אחת מהן שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ¤ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/09 אם לא ישולמו לפני כן.

 

105.   על הנתבע לשלם לבית הדין את האגרה הדחויה.

 

106.   כל אחד מהצדדים זכאי ערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

 

 

 

 

ניתן היום, ח' באדר תשס"ט, 4 במרץ 2009, בהעדר הצדדים.

 

 

     ______________                    _______________               ________________

    חיים ארמון, שופט                נציג ציבור (עובדים)           נציג ציבור (מעבידים)

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/D427F41553015C504225756F0055D061/$FILE/FEB500F461F74B1B4225756D00320D98.html
תאריך: 
04/03/09
Case ID: 
2624_4
Case type: 
עב
סיווגים
שופטים : בבקשתם (בש"א 1589/05)
בבקשתם (בש"א 1589/05)
עורכי דין : באסם ג'מיל עבוד ג'ריס
באסם
ג'מיל עבוד
ג'ריס
Powered by Drupal, an open source content management system