וינגרטן נ. אלון


 

   

בתי המשפט

א  073358/00

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

29/01/2009

תאריך:

כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי

בפני:

 

 



מ. ו.

ע"י ב"כ עוה"ד גב' ע. לוין

בעניין:

התובע


 

נ  ג  ד


 

1 . אלון אברה

2 . שרוף מוניר

3 . מונצר מולא

4 . שמלה יגאל

5 . טרבליס שלמה

6 . דקל סמי

7 . מדינת ישראל - משטרת ישראל

ע"י עו"ד גב' ר. טיקטין מפרקליטות ת"א אזרחי

הנתבעים

פסק??דין

 

מבוא

 

1.         עסקינן בפרשה אומללה של אדם שאינו בריא בנפשו שסבל מנחת זרועה של המשטרה הרבה למעלה מן הצורך ומעבר לכל מידתיות עד כדי גרימת נזק פיזי של ממש.

 

2.         צר לי כי התובע, באמצעות משפחתו ובאת כוחו, לא ראה לקבל את גזירת הגורל של מחלתו שיש בה כדי להשפיע באופן ניכר על גובה הפיצוי, גם לאחר שהייתה נכונות לסילוק התביעה בפשרה  ואף ניתנה הצעת מגשר ובכך יכול היה לחסוך לעצמו עגמת נפש נוספת והוצאות מיותרות וליהנות מפיצוי בטרם יחלפו שנים הרבה של ניהול התיק.

 


ואלה העובדות הצריכות לעניין:

 

3.         התובע, יליד 1960, הגיע למלון נס ציונה בתל-אביב ביום 8.12.93 על מנת ללון בו בלילה. הרקע לצורך של התובע ללון בבית מלון, הגם שהיה דר עם אמו ואחיו בביתם באותה העיר, לא התברר כל צורכו אך ניתן היה להתרשם כי התובע חש באי נוחות בשל מצב שנוצר בבית והעדיף ללון באותו הלילה במלון.

 

4.         בבוקר שלמחרת, הוא יום האירוע נשוא התביעה, ב – 9.12.93, התבקש התובע לעזוב את חדרו שבמלון בשעה 11:00 וזאת על פי נוהלי המלון. התובע ביקש להישאר עד השעה 12:00 וסורב.

 

5.         לטענת מנהל המלון מר גולן, משביקש מהתובע לעזוב את המלון בשעה היעודה איים עליו התובע שיסתלק כי אחרת ירביץ לו. לטענת מר גולן ראה באותו מעמד כי התובע חבול בעינו. משכך הבין כי "יש לי עסק עם אדם לא כ"כ שפוי ונאלצתי להזמין משטרה". (ראה עדותו במשטרה נ/20).

 

6.         משהוזמנה משטרה, הגיעה למקום ניידת ובה אלון אברה (להלן: אברה) ומוניר שרוף (להלן: שרוף), הם הנתבעים 1 ו – 2. בין השוטרים לבין התובע התפתחה תגרה לאחר שהתובע סירב להתלוות לשוטרים. לטענת השוטרים אברה ושרוף, לא הצליחו להשתלט על התובע ועל כן הוזעקה ניידת נוספת למקום. הניידת הנוספת הגיעה עם השוטרים יגאל שמלה (להלן: שמלה) ומונדר מולא (להלן: מונדר), הם הנתבעים 3 ו – 4.

 

7.         בעת שהניידת הנוספת הגיעה למקום כבר הצליחו אברה ושרוף לכבול את התובע וארבעת השוטרים הובילו את התובע לניידת.

 

8.         מבית המלון הובילו השוטרים את התובע לתחנת מרחב ירקון. ליד התובע בניידת  מאחור ישב אברה. עם הגיעם לתחנה הוכנס התובע לחדר התדרוך ומשם הועבר לחקירה. לכל אורך הדרך ועל פי עדויות השוטרים היתה התנהגותו של התובע מוזרה והוא אף ניסה לתוקפם חליפות.

9.         בחקירה בתחנה  בפני השוטר מנשה ישראל שב התובע על דפוס התנהגותו. החוקר הבחין כי התובע סובל מפגיעות רבות בחלקי גוף שונים ונראה חבול ועל כן הורה להעבירו לבדיקה רפואית בבית חולים איכילוב. לשוטרים שנדרשו להעביר את התובע לאיכילוב, נמסר מפי הקצין בתחנה  כי התובע ככל הנראה חולה נפש ואלים (ראה עדותו במח"ש).

 

10.        התובע הועבר ברכב טרנזיט לבי"ח איכילוב עם השוטרים שלמה טרבלוס (להלן: טרבלוס) וסמי דקל (להלן: דקל) הם הנתבעים 5 ו – 6. על פי עדויות השוטרים התובע השתולל כל הדרך הגם שהיה אזוק לרבות בידיו בחלקו האחורי של הרכב בין הספסלים על הרצפה של הרכב.

 

11.        התובע התקבל במיון בית חולים איכילוב נבדק ושוחרר. עם שחרורו הועבר התובע לבית המעצר אבו כביר (להלן: אבו כביר) על ידי דקל וטרבלוס. התובע התקבל באבו כביר בשעות אחה"צ המאוחרות. החובש באבו כביר בדק את התובע ומצא כי הוא סובל מהפרעה נפשית וביקש להעבירו לבית חולים אברבנאל.

 

12.        התובע הגיע לבי"ח אברבנאל  ושהה שם בלילה. משם הועבר חזרה  לבית חולים איכילוב לשם קבלת טיפול רפואי בשל החבלות מהן סבל, ומצבו הרפואי כפי שהתגלה לרופאים בבי"ח אברבנאל.

 

13.        עם הגיעו של התובע לבי"ח איכילוב ביום 10.12.93 הוא אושפז במחלקה הכירורגית ומשם הועבר למחלקת טיפול נמרץ בין היתר עקב אי ספיקת כליות חריפה. בסיכום המחלה הכירורגית ת/2 נרשם כי נמצאו בתובע ערכים לא תקינים של בילירובין והמוגלובין וכן: "בראש - המטומה אוקסיפיטלית משמאל והמטומות פריאורביטליות דו צדדיות, המטומה ונפיחות על גשר האף ומעל המקסילה הימנית,  המטומות בשתי האפרכסות, עיניים – דמם תת לחמתי מימין אישונים שווים ומגיבים..., צוואר – קנה מרכזי המטומות יותר מימין, חזה – המטומות מפוזרות על כל שטח החזה, רגישות על צלעות וקלביקולה מימין ... בטן רכה, המטומה במותן ימין. רגישות דיפוזית במישוש ללא סימני גירוי צפקי, ללא גושים...המטומה במפשעה משמאל ועל איבר המין. גב – המטומות על פני כל הגב בעיקר באיזור ע"ש מותני, מלוות ברגישות ניכרת. גפיים – המטומות על הידיים, נפיחות במרפק ימין, בצקת בשורשי כפות הידיים וכפות הידיים עם סימני לחץ של אזיקים בשני שורשי כפות הידיים וסימני איסכמיה עורית על הצדדים האולנרי והרדיאלי בשני שורשי כפות הידיים. המטומות על פני השוקיים תנועות מפרקים תקינה...נוירולוגיה – כוח גס מוחלש סימטרית,.."

 

14.        עקב חשד למיוגלובינוריה כתוצאה מרבדומיוליזיס והפיכתו לבצקתי מאד הועבר התובע לטיפול נמרץ. בטיפול הנמרץ עבר אינטובציה והנשמה עקב אצידוזיס קשה והוחל בהמודיאליזה. בהמשך חזר למחלקה הכירורגית והמשיך בדיאליזה אחת ליומיים. בעת אשפוזו עבר בדיקת EMG לעצבי הידיים ונתגלה נזק לעצבים המדיאני משמאל והאולנרי דו צדדי בשורשי כפות הידיים.

 

15.        עוד מצוין בסיכום המחלה כי במהלך אשפוזו נבדק מספר פעמים על ידי פסיכיאטרים שהתרשמו מחולה סכיזופרני כרוני שאינו משתף פעולה ואינו נוטל תרופות. בשל התנהגותו האלימה הוחלט לשחררו לבית חולים אברבנאל להמשך טיפול. סך הכל היה התובע מאושפז בבית חולים איכילוב עד ליום 4.1.94, היינו 25 ימים.  

 

16.        לאחר אשפוזו בבית חולים אברבנאל בינואר 1994, שב התובע לאשפוזים שם מספר פעמים. עובר לאירוע נשוא התביעה לא היה התובע מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי הגם שפנה למיון בבית חולים איכילוב בשל מחשבות רדיפה ואחרות עוד קודם לכן וכן למרפאה לבריאות הנפש ביפו.

 

17.        מאז האירועים נשוא התביעה ובחלוף השנים הלך מצבו הנפשי של התובע והדרדר והוא מוכר היום ע"י המל"ל כבעל נכות נפשית בשיעור 75% בגין מחלת סכיזופרניה פרנואידית כרונית . הקצבה משולמת לפי 100% נכות כפי שעולה מתעודת עובד ציבור נ/23.

 

18.        מטעם התובע העידו הוא עצמו, אחותו גב' יהודית פלח, קרוב משפחתו מר מנדל ניימן ומכרו ד"ר אדי זכריה. כמו כן הוגשו חוות דעת רפואיות שיפורטו בהמשך.

 

19.        מטעם הנתבעת העידו הנתבעים אברה, שרוף, מונדר ,שמלה, טרבלוס ודקל. כן העידו מר גולן מנהל בית המלון, ניר פלטאו פקיד הקבלה במלון. ב"כ התובע עמדה על חקירת מירב עורכי המסמכים שהוגשו בתיק זה, שהיו מעורבים בקורות את התובע באותו היום, כמו גב' אורלי נצראל שהיתה שוטרת בתחנת מרחב ירקון ומילאה את האסמכתא לבי"ח איכילוב, מר אריה סילברמן שהיה ראש משרד החקירות בתחנה, מר יעקב יתום החובש שקיבל את התובע באבו כביר והורה לעבירו לבי"ח אברבנאל, מר שלמה אטיאס שנתבקש להמציא בשנת 2001 את החומר הנוגע לתובע במרפאה באבו כביר, ד"ר מנדלבאום שראה את התובע במיון בבי"ח איכילוב בפעם הראשונה שהגיע לשם באותו היום. כן הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם הנתבעת.

 

20.        מאחר והוגשה בשעתה תלונה למח"ש, סמכו מרבית עדי הנתבעת על הודעותיהם וחקירותיהם לפני חוקרי מח"ש. יש לציין כי החקירה במח"ש הסתיימה בהחלטה לסגור את התיק נגד כל הגורמים המעורבים מחוסר ראיות מספיקות. (ראה נספח ג' לתצהירי הנתבעים).

 

21.        בית המשפט מפי כב' השופטת דודקביץ, שדנה בתיק זה בראשיתו, מינה את פרופ' נוימן כמומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעמו. פרופ' נוימן נדרש פעמיים לחקירה על חוות דעתו. כן מונה פרופ' יואל אנגל כמומחה בתחום כירורגיית כף יד. חוות הדעת בתחום כירורגיית כף היד הוגשו ללא חקירת עורכיהן.

 

טיעוני הצדדים

 

22.        הצדדים חלוקים הן במישור העובדתי והן במישור האחריות למצבו של התובע לאחר אותם אירועים, מכאן שהם חלוקים גם בשאלת גובה הנזק.

 

23.        לטענת ב"כ התובע השוטרים נהגו כלפי התובע אלימות קשה במהלך כל אותו יום ולילה שבהם טלטלו אותו בין המלון לתחנת המשטרה, משם לבי"ח איכילוב, משם לאבו כביר, משם לבי"ח אברבנאל ולבסוף שוב לבי"ח איכילוב לאשפוז.

 

24.        לטענת ב"כ התובע התנהגות השוטרים לא היתה מידתית והביאה לנזקים הגופניים שנמצאו על ידי הצוות הרפואי בבית החולים איכילוב בעת שהתובע הגיע לשם בפעם שנייה.

25.        ב"כ התובע רואה קשר סיבתי ישיר בין התנהגות השוטרים והאלימות הקשה שננקטה כלפי התובע לבין מצבו הנפשי הקשה. לטענתה הביאה התנהגות תוקפנית זו ל"קפיצת מדרגה" במצבו הנפשי וביכולתו לתפקד בחיי היום-יום.

 

26.        תביעת התובע כוללת דרישה לפיצויים בגין אובדן כושר עבודה, צורך בעזרת צד ג', הוצאות שונות, כאב וסבל וכן פיצויים עונשיים.

 

27.        ב"כ התובע העמידה את דרישתה לפיצוי בסיכומיה על סך של 2,000,000 ¤ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לאחר שבחישוב הנזק הגיע חישובה לסך של – 4,209,399 ¤.

 

28.        מנגד טוענת ב"כ המדינה כי התובע הוא שפתח בתקיפת השוטרים כשהגיעו לבית המלון. השוטרים הפעילו כוח סביר על מנת לעצור את אלימות התובע ובנסיבות היו מעצרו וכבילתו בידיו שימוש סביר בכוח ועל פי הדין. כך גם בהמשכו של היום שב התובע וניסה לנקוט באלימות כלפי השוטרים ועל כן נאלצו להפעיל כוח.

 

29.        עוד טוענת ב"כ המדינה כי כבר בעת שהגיעו השוטרים לבית המלון, ועוד בטרם החלו האירועים נשוא התביעה, היה התובע במצב פסיכוטי.  

 

30.        לטענת המדינה השוטרים אינם פסיכיאטרים ועל כן לא נשלח התובע מיד עם מעצרו לבית חולים אברבנאל וכי לו היה מוכר במערכת כאדם עם בעיות נפשיות היה נשלח לשם מוקדם יותר ( ראה עדותו של סילברמן).

 

31.        מן הפן המשפטי טוענת ב"כ המדינה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח תביעתו. אין המקרה מתאים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ואף אין זה צודק להחילו כאשר התובע בחר להגיש תביעתו על סף ההתיישנות ובכך גרם לנתבעת נזק ראייתי.

 

32.        בכל הנוגע לפגיעה בזיכרונם של העדים/ הנתבעים לפרטי האירועים מבקשת ב"כ המדינה לעשות שימוש בכלל " הקפאת הזכירה שבעבר" ולקבל את עדויות השוטרים כפי שנרשמו בסמוך לאירועים במסגרת החקירה במח"ש ובדוחות הפעולה.

 

33.        במקרה זה אין מקום להטיל אחריות על המדינה כאשר טענת הרשלנות נוגעת להפעלת שיקול הדעת.

 

34.        המדינה טוענת עוד כי אין המקרה מתאים להחלת דוקטרינת הגולגולת הדקה שכן התובע היה מעורער בנפשו עוד קודם לאירועים. כך גם לעניין הנזק טוענת ב"כ המדינה כי האירועים לא גרמו לתובע נזק שכן הוא סבל ממחלת הסכיזופרניה עוד קודם והוא ממילא היה מגיע למצבו הנוכחי.

 

האם אכן ננקטה אלימות בלתי סבירה בנסיבות

 

35.        אומר מיד כי גם על סמך עדויות השוטרים במח"ש, עדויות שנגבו בסמוך לאירועים ועל כן אינן סובלות מפגיעה בזיכרון, כי אז אין אלא להגיע לכלל מסקנה כי השוטרים נקטו אלימות רבה במהלך כל מסכת האירועים שממעצרו של התובע בבית המלון ועד אשפוזו בבית חולים איכילוב ביום שלמחרת.

 

36.        אני מקבלת שהתובע לא נאות ברצון להיכנס לניידת המשטרה כאשר הגיעו אברה ושרוף לבית המלון. אני מקבלת כי באותה העת אף ניסה התובע להתחמק ממעצרו ותוך כדי כך התעמת עם השוטרים פיזית. יחד עם זאת כבר בתחילת יום האירועים היה ברור לגורמים שבאו עמו במגע, שאינם גורמים מקצועיים טיפוליים, כי עסקינן באדם עם בעיה נפשית כלשהי כפי שיוצג להלן. 

 

37.        אני מקבלת כי התובע נקט אלימות כלפי השוטרים אלא שאותן תקיפות של התובע כפי שמתוארות על ידי השוטרים לא הצריכו איש מהם לקבל טיפול רפואי משמע לא היה בהן חבלה של ממש אלא בעיקר ניסיון לסלקם מעל פניו.

 

38.        אני מקבלת שלצורך מעצרו של התובע נדרשו אברה ושרוף לנקוט באלימות מסוימת כלפיו כדי לכבול אותו. אלא שמשהוזמנה ניידת לתגבור והתייצבו שני שוטרים נוספים, מונדר ושמלה, לא  היה צורך לנקוט אלימות מעבר לכבילה ודי היה בארבעת השוטרים כדי להשתלט על התובע מבלי להכותו כדי להכניעו. יודגש כי לאחר שראיתי את השוטרים מחד גיסא ואת התובע מאידך גיסא ברי שגם אם התובע ניחן באותה העת בכוחות רבים בשל המצב הפסיכוטי בו נמצא, הרי שהוא בעל מבנה גוף צנום ועדין ולארבעת השוטרים היה די כוח להביאו לידי כבילה והכנסתו לניידת.

 

39.        אלא שאת הבעייתיות בהתנהגות השוטרים לכל אורך האירועים איני רואה דווקא באותו מפגש ראשון במלון אלא מעת כניסתו של התובע לניידת. דווקא לאחר מכן כאשר התובע היה כבול בידיו ניכר כי איש מהשוטרים לא עצר לרגע לנסות ולהבין את פשר התנהגותו זו של התובע. התובע לא היה דמות מוכרת למשטרה. יחד עם זאת התנהגותו היתה יותר ממוזרה לאדם רגיל שכל חטאו בשלב הראשוני היה סירובו לעזוב את המלון בשעה שנדרש. לטענת השוטרים אברה ושרוף המשיך התובע להשתולל גם בניידת בדרכם לתחנת המשטרה, זאת חרף היותו כבול בידיו.  כך גם לאחר מכן בתחנת המשטרה לא נרגע התובע והמשיך לנסות ולהשתחרר מכבליו ואף לתקוף את השוטרים ולגרום נזק בתחנה עצמה. אף עם העברתו לבית חולים איכילוב, כאשר השוטרים המלווים התחלפו, המשיך התובע לטענתם להתפרע. התנהגות זו היתה למעלה מכל ספק בניגוד לאינטרס של כל עצור שכל רצונו לגמד את מעשיו ולהשתחרר בהקדם. רק בערבו של יום כאשר הגיע התובע לאבו-כביר הבחין החובש,  מר יעקב יתום, כי עסקינן באדם מעורער בנפשו וביקש להעבירו לבית חולים אברבנאל.

 

40.        דווקא מתוך עדויות השוטרים, עולה כי כל הנורות האדומות היו צריכות להדלק לכל אחד מן השוטרים כי התובע אינו שולט במעשיו ועל כן הפגנת אלימות נוספת לא תועיל כלל להרגיעו. חרף העובדה שעם צאתם של טרבלוס ודקל לבית חולים איכילוב, ציין בפניהם החוקר מנשה כי נראה לו שהתובע סובל מבעיה נפשית, לא טרחו לציין זאת בפני הרופא במיון. מתוך עדותו של טרבלוס עולה כי הבדיקה במיון היתה חפוזה כי התובע השתולל והסתיימה בכך שלתובע אין שברים, זאת הגם שלפי עדותו התובע לא פסק מלהשתולל כל הדרך לאיכילוב וגם בעת שהובא לתוך חדר המיון (ראה עדותו נ/8). כך גם לא נעשתה בתחנה כל בדיקה, חרף התנהגות התובע, לבירור האם התובע מוכר לשירותים הפסיכיאטרים העירונים או לבית החולים אברבנאל. זאת הגם שהחוקר מנשה היה ער למצבו הנפשי של התובע בעת הגיעו לתחנה ובעת שהותו בה.

 

41.        מתוך כלל הראיות עלה הרושם כי ליבם של השוטרים היה גס במצבו של התובע וזאת שוב כאשר המעשה שהוביל למעצרו היה רצונו לדחות בשעה את יציאתו מבית המלון. זאת ותו לא. אדם סביר אף אם רוצה הוא להשליט את רצונו על בית המלון אך רואה מולו ארבעה שוטרים ועיכוב לחקירה, היה מפנה את המלון לאלתר ולא נוהג כמו התובע. כאשר התנהגות זו נמשכה ללא רגיעה היו צריכים כל השוטרים שהיו מעורבים בעניין ליתן דעתם לכך ולפעול באורח מקצועי. (לעניין זה ראה אף דבריו של המומחה בתחום הנפשי פרופ' נוימן בעמ' 146 לפרוטוקול).

 

42.        איני מקבלת את ניסיונו של השוטר סילברמן לטעון לחפותה של המשטרה בנימוק שהם אינם פסיכיאטרים. אכן שוטרים אינם פסיכיאטרים אך הם כן אמורים להבין מה שכל בר-דעת היה מבין בנסיבות והוא שהתובע מצוי במצב נפשי קשה ואינו שולט על התנהגותו. עובדה היא שהחובש באבו-כביר, שגם הוא אינו פסיכיאטר, הבין מיד את הבעייתיות שבמקרה שבפניו.

 

43.        יתרה מכך עוד בתחילת אירועי אותו היום ניתן היה להתרשם ממצבו הנפשי של התובע. אברה מציין בעדותו במח"ש כי התובע עוד בבית המלון "היה מתנהג בצורה מוזרה כמה דקות היה רגוע ופתאום היה מתחיל להשתולל."  בהמשך הוא מציין שתוך כדי הנסיעה בניידת לתחנה הורה לו התובע שלא להסתכל עליו. ובהמשך לאחר שהגיעו לתחנה "לאחר שנתתי לו לשתות והוא גמר הוא קם ונתן לי נגיחה בפנים. ראיתי שהוא לא בסדר ורציתי לעזור לו אבל הוא כפוי טובה." (ראה העדות במח"ש כחלק מנ/5). כך גם שרוף בתשובה לשאלה ישירה של החוקר במח"ש  איך הוא מסביר את התנהגות התובע משיב: "לא יודע יתכן שהיה תחת השפעת סמים או שהוא חולה נפשי כי לא עשה עלי רושם שהוא מגיב לעניין היו לו מעין התקפות כאלה נרגע כמה דקות וממשיך אחרי הפסקה של כמה דקות לתקוף אותנו." (ראה עדותו במח"ש חלק מנ/4). גם שמלה, שמגעו עם התובע היה קצר מועד, מעיד בחקירתו במח"ש : "הוא נראה בחור חולני ולא יציב בהתנהגות שלו הוא יכול להיות רגוע ופתאום לנסות לתקוף אותך" . בהמשך הוא תומך בעדות אברה כי תוך כדי נסיעה במונית התובע אמר לו שלא ידבר אליו ולא יסתכל עליו (ראה עדותו בנ/6). כאמור כל אלה עדויות הנוגעות לשלב הראשוני באותם אירועים.

 

44.        אני קובעת שעוד בתחנת המשטרה היה על השוטרים לדאוג להפניית התובע לגורם טיפולי מתאים בתחום הנפש ולכל הפחות לשולחו לבית החולים איכילוב תוך ציון בפני הרופא במיון שיש לבדוק את מצבו  הנפשי של התובע לאור התנהגותו. בנ/18 מסמך העברת עצור לטיפול רפואי שאיתו הפנו את התובע לבי"ח איכילוב, נרשם בסיבת ההעברה רק זאת: "חבול בגופו". בשום מקום לא נרשמה הערה הנוגעת לאופי התנהגותו של התובע אשר החשידה כי הוא סובל מבעיה נפשית. כאמור תחת זאת מצאו השוטרים להוסיף ולהכות את התובע בכל אותם מעברים בין התחנות השונות באותו היום. 

 

45.        די לי אם אצטט מתוך עדותו של סמי דקל במח"ש כדי ללמדך כיצד "טופל " התובע. וכך הוא מעיד בפני חוקר מח"ש: אני החזקתי בו במהלך כל היום. זה היה שש שעות בערך. בנסיעות הוא היה כמעט כל הזמן בעצבים ונכנס לקריזים כל הזמן. האזיקים נסגרו עליו והידיים התחילו להיות שחורות. הוא הפחיד אותי בהתנהגות שלו כי הוא כל הזמן היה פעיל ולא נרגע. פתחנו לו את האזיקים מידי פעם אבל ההשתוללות שלו גרמה לכך שכל פעם האזיקים היו סוגרים לו על הידיים.... אני החזקתי אותו בצורה כזו שעם ידי החזקתי את גופו ועם הרגליים שלי החזקתי את רגליו כי הוא כל הזמן ניסה לבעוט בי. הוא כל הזמן השתולל. ככה העברנו אותו, הגענו לאיכילוב שם לא היו מוכנים לטפל בו. לא זוכר מה היתה הסיבה. הרופא ניסה לדבר איתו וזה לא הלך.... אני נאבקתי בו כל הזמן, אני הצמדתי לו את הראש עם היד שלי לרצפה ועם הרגל שלי דרכתי על רגליו כל הזמן יכול להיות שנתתי לו מכות כדי ללחוץ עליו על גופו כמו שתיארתי אבל זה היה כדי לרתק אותו לרצפה, הייתי צריך באותו הזמן הרבה כוח כי הייתי איתו הרבה שעות היה בינינו מאבק של כוח במשך כל היום." ובהמשך לאחר שהגיעו לאבו כביר הוא מעיד כך: "דרך אגב כאשר הוא שכב על הרצפה באבו כביר הוא נתן לי בעיטות ואז אני בעטתי בו בחזרה כדי להתגבר עליו קפצתי עליו והשתלטתי עליו הוא היה כבול בידיים וברגליים ואני לא יודע איך הוא היה יכול לעשות את זה אבל הוא בעט בי וכדי להתגבר עליו נאלצתי לבעוט בו כדי להגיע אליו לתפוס אותו שלא ימשיך לבעוט בי" (ראה עדותו במח"ש חלק מנ/10 ההדגשות שלי – ח. ו. ו.).

 

46.        את עדותו של דקל יש לבחון בשים לב לעובדה שניתנה בפני גורמי חקירה במח"ש על כל המשתמע מכך. ויחד עם זאת קריאה בין השורות מביאה ליותר מהרמת גבה מדוע למשל כאשר התובע שוכב על רצפת אבו כביר כבול בידיו וברגליו והוא משתולל לא יכול היה דקל לזוז מעט מחוץ לטווח בעיטות התובע? מדוע תחת זאת היה צורך להוסיף ולהכותו אם לא עסקינן בפעולה נטולת כל שיקול דעת מקצועי המתחייב מעצם היותו של דקל בתפקיד.

 

47.        השוטרים שפגשו את התובע בראשיתו של היום ציינו כי בגדיו היו מרופטים וכי על פניו היו חבורות. זאת ותו לא. שמלה בעדותו במח"ש מציין כך: כשאני ראיתי אותו הוא לא היה זקוק לטיפול רפואי זה היה גם במלון וגם ראיתי אותו לאחר מכן בחדר תדרוך במרחב יושב רגיל ולא מתפרע ולא נראה כזקוק לטיפול רפואי" (ראה דבריו בנ/6).

 

48.        אם נביא בחשבון את מצבו של התובע בתחילת האירועים שעל פי גרסת השוטרים ומנהל המלון הסתובב במסדרון בית המלון ואף ניסה להימלט מהשוטרים ומנגד נבחן את מצבו בעת הגיעו לבית חולים איכילוב בפעם השנייה, היינו בסופו של אותו "מסע", כמצוטט לעיל בסעיף 14 שלעיל, כי אז ברי שבדרך סבל התובע מאלימות כזו שהביאה אותו לאותן חבלות פנימיות שדרשו טיפול במחלקת טיפול נמרץ. אין זה סביר שהתובע בהשתוללותו במשך היום הביא לפגיעה בכליותיו ומכל מקום לא הובאה כל הוכחה לכך. כך גם אין זה סביר שהתובע יגרום לעצמו המטומות באזור איבר המין והמפשעות. סביר והגיוני  יותר כי אותן בעיטות ומכות שהתובע זכה בהן לכל אורך ההעברות שהועבר במשך אותו היום, הן שהביאו למצב הקשה עמו הגיע בסופו של דבר לבית חולים איכילוב.

 

49.        כאשר התובע היה אזוק ואפילו אם הוסיף להשתולל, לא היתה כל סיבה לנקוט באלימות כפי שזכה לה וכל טיפול השוטרים בו בכל התחנות שבדרך, למעט טיפולו של החובש באבו כביר, היה טיפול אלים מעבר לכל מידה ופרופורציה.

 

50.        כפי שניתן לשים לב, למסקנתי זו הגעתי רק על סמך אותן עדויות שנתנו השוטרים בסמוך לאירועים ועל כן לא ניתן לטעון שמסקנה זו סומכת על נחיתות והיזק ראייתי בשל חלוף הזמנים.

 

שאלת האחריות - הפן המשפטי

 

51.        כאמור טענה ב"כ התובע בתביעה כי הנתבעים ביצעו כלפי התובע עוולת תקיפה, עוולת רשלנות, והפרו חובות חקוקות מכוח מספר חוקים דוגמת פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969; פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971; חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991; חוק העונשין, תשל"ז-1977; וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כן טוענת ב"כ התובע לתחולת הכלל של הדבר מדבר בעדו. המדינה חבה מכוח אחריותה היא בהעסיקה שוטרים לא מיומנים והן מכוח אחריותה השילוחית למעשיהם ומחדליהם.

 

52.        מנגד טוענת ב"כ המדינה כי בתי המשפט נזהרו בהטלת אחריות גורפת על נושאי משרות ציבוריות בעוולת רשלנות שבהפעלת שיקול דעת וכי זו הוטלה רק במקרים חריגים. היא מפנה לפסיקה דוגמת ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי ואח',  פ"ד מח (3) 45 בעמ' 81; רע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ואח', פ"ד נח (5) 167 וכן ע"א 5604/94 אוסמה חמד אוח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498.

 

53.        לטענת המדינה לא היה בהתנהלות השוטרים כדי התרשלות בנסיבות ואין לשכוח שמדובר היה בעבירה של תקיפת שוטרים.

 

54.        איני מקבלת טיעונה זה של המדינה כלל וכלל. די לי שאפנה לדבריה המאלפים של כב' השופטת דורנר בעניין  מדינת ישראל נ' משה וייס, שם בעמ' 180 ואילך. אין כל ספק שהמדינה באמצעות שוטריה חבה חובת זהירות כלפי התובע. במקרה זה שבפניי חובה זו הופרה. השוטרים חרגו מכל רמת התנהגות סבירה. בנסיבות שבהן התובע כבר היה אזוק לא היה כל מקום להוסיף ולנקוט אלימות ובוודאי שלא כזו שתביא בסופו של יום לפגיעות פנימיות דוגמת אלו שמהן סבל התובע.

 

55.        לא ניתן ללמוד גזירה שווה מפרשת מדינת ישראל נ' יצחק לוי שכן שם דובר על התרשלות בהפעלת חובת הפיקוח ואילו במקרה שבפניי מדובר על שליטה על מהלך האירועים. כך גם אין הנדון דומה לראיה בבחינת רוחב שיקול הדעת שהיה על המדינה להפעיל בעניין מדינת ישראל נ' יצחק לוי לבין המקרה שבפניי. ראה לעניין זה דברי בית המשפט, שם בעמ' 69 ואילך.

 

56.        מכאן, שאין אלא לקבוע כי השוטרים התרשלו התרשלות חמורה בהפעלת שיקול הדעת ובהתנהגותם כלפי התובע. ההתרשלות באה לידי ביטוי בעיקר בכך שתחת להביאו בפני גורם רפואי בתחום הפסיכיאטרי מצאו להוסיף ולגרור אותו בכל אותן תחנות ביום ללא כל טיפול רפואי הולם תוך שהם נוקטים כלפיו אלימות שהדין לא יכירנה. כבר בתחנת המשטרה היה על החוקר ו/או אורלי נצראל לציין באסמכתא של העברתו לבית חולים איכילוב כי מצבו הנפשי דורש בירור. כך גם היה עליהם להנחות את השוטרים טרבלוס ודקל  שעליהם להציג בפני הרופאים במיון כי התובע מתנהג באופן מוזר. גם אם אחת האפשרויות שעלתה על ידי השוטרים היא שהתובע "בקריז" כי אז גם סברה זו היה צריך להביא בפני הרופא במיון.

 

57.        ב"כ המדינה מבקשת להדגיש את חומרת העבירה שיוחסה לתובע והיא עבירה של תקיפת שוטרים. אלא שבכך אין כדי להביא למסקנה אחרת מזו אליה הגעתי. גם אם היה מדובר בעבירה חמורה אין למשטרה הרשות לפגוע בבריאות ושלומו של החשוד למעלה מן הצורך להגן על עצמה. שהרי גם בעבירות חמורות מקום שנמצא כי החשוד אינו מבחין בין טוב לרע, הרי שחרף מעשים קשים יותר מאלו שביצע התובע כלפי השוטרים, לא מועמדים אותם חשודים לדין. מקל וחומר בענייננו. במקרה זה שבפניי לא נשקפה לשוטרים כל סכנה ממשית לשלמות גופם לאחר שאזקו את התובע וכל התנהלותם האלימה במהלך היום לא היה בה כל צידוק ולו קלוש. יש לשוב ולהזכיר כי איש מהשוטרים לא פנה לקבלת טיפול רפואי חרף טענתם כי התובע פגע בהם או ניסה לפגוע בהם.

 

58.        התנהלות השוטרים לכל אורך היום, ובעיקר התנהגות דקל, מלמדת לא רק על רשלנות בהפעלת שיקול הדעת אלא על פעולה בהעדר שיקול דעת כלל.

 

59.        המדינה, היא הנתבעת 7, אחראית למעשי ומחדלי השוטרים מכוח אחריותה השילוחית .

 

60.        סוג הפגיעות הפנימיות איתן הגיע התובע בסופו של יום לבית החולים, ביחד עם עדויות השוטרים במח"ש, משמשים תמיכה וחיזוק לעדות התובע ועל כן די היה בהם כדי לקבוע את אחריות הנתבעים לנזקים שנגרמו לתובע.

 

61.        כאן המקום לשוב ולציין כי כלל לא נכנסתי לאותן סתירות שבגרסאות השוטרים הן בעדויותיהם במח"ש והן בבית המשפט שכן די היה לי בעדויות מטעמם במח"ש שניתנו בסמוך לאירועים כדי לבסס אחריות.

 

62.        משבאתי למסקנתי זו ולפיה קמה אחריות בנזיקין מכוח סעיף 35 לפקודה, לא ראיתי להוסיף ולדון ביתר הטענות שהעלתה ב"כ התובע בכל הנוגע לעוולת התקיפה והפרת חובה חקוקה והדבר מדבר בעדו.

 

63.        ב"כ המדינה טוענת לחילופין לאשם תורם מצד התובע. לאור מצבו הרפואי של התובע כפי שיפורט להלן וכפי שהמדינה עצמה טוענת לו הרי שאין מקום לקבוע כל אשם תורם.  

 

מצבו הנפשי של התובע עובר לאירועים נשוא התביעה

 

64.        אין חולק כי התובע לא היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש עובר לאירועים נשוא התביעה. יחד עם זאת גם התובע לא הכחיש כי עובר לאירועים היה במצוקה נפשית שהביאה אותו לטיפול במרכז הקהילתי לבריאות הנפש ביפו וכן למיון בבית חולים איכילוב .

 

65.        מתוך החומר הרפואי שהוגש על ידי שני הצדדים עלה כי כבר בשנת 1990 הפסיק התובע לעבוד ודיווח על קשיי ריכוז ותפקוד בגלל "ריבים עם שכנים". בסיכום האינטייק הראשון שנעשה לתובע נרשם מפי המאבחן ד"ר סימוביץ כי מצבו של  התובע מתאים לסכיזופרניה פרנואידית. הוא מוצא כי בוחן המציאות שלו לא תקין ויש לו הלוצינציות שמיעה בעלות תוכן ואופי פרנואידי עם מחשבות שווא של יחס ורדיפה. (ראה ת/5 ת/6 ונ/2). מאותו שלב ניתן לראות ירידה בתפקודו של התובע עוד עובר לאירועים נשוא התביעה.

 

66.        במהלך שנת 1992-1993 עד למקרה נשוא התביעה, היה התובע מספר פעמים בטיפול המרכז לבריאות הנפש ביפו ובמשך מרבית הזמן לא היה מוכן לקבל טיפול תרופתי שהוצע לו. כך גם פנה עוד ביום 16.6.92 לבית חולים איכילוב  עם תלונות על רעידות בכל הגוף וחולשה כללית. הוא טופל ושוחרר עם חשד לאבחנה של היפרוונטילציה. כעבור כחצי שנה הגיע שוב למיון עם תלונות על כי עובדי המלון בו הוא מתגורר הרעילו את בעלת המלון והיא נפטרה וכעת מנסים להרעיל גם את בעלה. הוא הגיע עם פחדים והופנה למרפאה הפסיכיאטרית ביום למחרת.

 

67.        הצדדים הגישו חוות דעת מומחים מטעמם בתחום הפסיכיאטרי. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' עמיחי לוי. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' טיאנו. כאמור מטעם בית המשפט מונה פרופ' נוימן. כל המומחים סבורים כי התובע סבל מסכיזופרניה עובר לאירועים נשוא התביעה. המומחים חלוקים רק בשאלה מה היה מצב המחלה בעת האירועים והאם היתה לה השפעה על התקדמות מחלתו עם לאו.

 

68.        מתוך העדויות, לרבות אלו של התובע עצמו, אימו ואחותו, ניכר היה שמצבו של התובע היה לא טוב גם ערב האירועים. הוא הסתבך לא אחת עם המשטרה כתוצאה מסכסוכים עם שכנים ושוטרים ברחוב. התובע אישר שפנה לקבל טיפול רפואי בבית חולים איכילוב ואפילו במרפאה לבריאות הנפש. מתוך העדויות עולה כי התובע היה מובטל כבר זמן מה עובר לאירועים מבלי שהובאה כל ראיה כי התובע חיפש עבודה באותה העת. גם בתקופות שעבד היו אלה תקופות קצרות כל פעם במקום עבודה אחר.

 

69.        התובע מכחיש כי ניסה לתקוף את השוטרים או נקט בכל אלימות שהיא באותו היום בבית המלון. חרף העובדה שמעדותו ניכר היה שהוא מדבר גלויות ואינו מבקש במודע להסתיר דברים, הרי שביחס למצבו הנפשי עובר לאירועים, ראיתי להעדיף את עדות מר גולן מנהל המלון. על פי עדותו של מר גולן, התובע התנהג בצורה מוזרה עוד עובר להגעת השוטרים למלון ואיים עליו כאשר ביקש שיפנה את חדרו (ראה דבריו במשטרה בנ/20 ובנ/21 וכן בפרוטוקול בעמ'  162). עדות מר גולן הינה עדות נטולת אינטרס ועדותו עשתה רושם מהימן ביותר חרף חלוף השנים מאז האירוע ועד העידו בבית המשפט.

 

70.        עדותו של מר גולן מתיישבת עם מסקנתו של פרופ' נוימן ולפיה התנהגות התובע באותו היום בבית המלון נבעה ממצבו הנפשי החולני. ראה דבריו בעמ' 6 לחוות הדעת ת/1.

 

71.        על כן אני קובעת כי במועד האירוע במלון היה התובע בהתקף פסיכוטי כזה שלא ידע ולא יכול היה לשלוט בהתנהגותו. אני קובעת כי התובע היה אלים וניסה להימנע מלהתלוות לשוטרים . אני מקבלת את עמדתו של פרופ' נוימן בחקירתו כי מאחר והתובע לא נטל טיפול תרופתי הוא הגיע לידי אלימות שניתן היה למנוע אותה אילו היה מוכן לקבל טיפול תרופתי. התקפי אלימות כאלה אופייניים לחולי סכיזופרניה פרנואידית. אני מקבלת גם את גישתו של פרופ' נוימן כי אין הכרח שחולי סכיזופרניה יהיו מאושפזים ככל שהם נוטלים טיפול תרופתי הגם שאין בכך כדי לאיין את שיעור נכותם שהינו משמעותי. (ראה דבריו של פרופ' נוימן בין היתר בעמ' 18 לפרוטוקול).

 

72.        מטעם זה איני סבורה כי ניתן לדבר על אשם תורם מצידו של התובע לאירועים כפי שלא ניתן להעמיד אדם לדין פלילי מקום שנקבע כי לא היה מודע למעשיו ולא ידע להבחין בין טוב לרע עקב מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה.

 


שיעור הנזק

 

השפעת האירועים נשוא התביעה על מצבו הנפשי של התובע

 

73.        כאמור אין חולק כי עובר לאירועים נשוא התביעה לא היה התובע מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. כך גם אין המומחים חלוקים כי שיעור נכותו של התובע כיום הינו גבוה והוא סובל מקושי רב בתפקוד היום-יומי.

 

74.        לטענת ב"כ התובע היה באירועים נשוא התביעה כדי להביא להחמרה משמעותית במחלתו של התובע בשל המצב הסטרסוני שאליו נקלע. פרופ' עמיחי לוי, שנתן חוות דעת מטעם התובע, מציין בחוות דעתו בעמ' 7, כי האירועים נשוא התביעה נחוו על ידי התובע כאיום מוות ויצרו לחץ נפשי קשה שהביא להחמרה קשה במחלתו ובעצם ל"קפיצת מדרגה" שלילית במצבו התפקודי עובר לאירוע ולאחריו. לדבריו כיום מתאים מצבו של התובע לאבחנה של סכיזופרניה שרידית שבה בולטים סימפטומים כמו איטיות פסיכומוטורית, פעילות מופחתת, רגש שטוח חוסר פעילות, העדר יוזמה, דלות תוכן ובכמות הדיבור, הזנחה עצמית וירידה בתפקוד החברתי. לדעתו של פרופ' לוי האירועים הם אלה שהביאו את מחלתו של התובע להחמרה שעברה למסלול של מחלה כרונית שרידית. לשיטתו עמד שיעור נכותו של התובע עובר לאירועים על 20% נכות ואילו לאחר האירועים עומד מצבו על 100% נכות נפשית.

 

75.        מנגד טוענת המדינה כי אין ליחס את התפתחות המחלה ממנה סובל התובע לאירועים נשוא התביעה. היא סומכת על חוות דעתו של פרופ' טיאנו שלא מצא ולו רמז לתסמונת דחק בתר חבלתית בכל החומר הרפואי שהוצג בעניינו של התובע ועל כן חולק על  דעתו של פרופ' לוי. את נכותו של התובע הוא מעמיד על 40% נכות לפי סעיף 33 ה' למבחני המל"ל ו – 0% נכות בגין האירוע נשוא התביעה.

 

76.        פרופ' נוימן ראה לקבוע כי מחלתו של התובע הינה מחלה שהולכת ומחמירה ועל כן התובע היה מגיע ככל הנראה למצבו היום גם אלמלא האירועים נשוא התביעה (ראה דבריו בעמ' 23  לפרוטוקול). בחוות דעתו הוא מבהיר כי אצל התובע, שהיה אדם פרנואידי עוד עובר לאירועים המתוארים, אירועים כמו אלו  שחווה התובע מהשוטרים נחווים כחוויה טראומטית בהחלט שיכולה להגביר תחושות של פחד, אי אמון וחשדנות. יחד עם זאת קובע פרופ' נוימן כי אינו יכול להתעלם מן העובדה שבכל אשפוזיו של התובע בבית חולים אברבנאל לאחר האירועים נשוא התביעה, לא היתה התרשמות לקשר כלשהו בין האירועים לבין  הפרעת דחק בתר חבלתית. הוא מוסיף ומציין שגם התובע שלל שהוא סובל מזיכרונות טראומתיים ומחלומות הקשורים לאירועים הנדונים.

 

77.        לדעתו של פרופ' נוימן היתה לאירועים השפעה על מהלך מחלתו של התובע  ולו זמנית והוא מעמיד את הנכות הזמנית תולדת האירועים נשוא התביעה על 20% למשך 3 שנים מהאירועים ועל 10% נכות לשנתיים נוספות.  אחוזי נכות אלה נפרדים מאחוזי הנכות שיש לתובע כתוצאה ממחלתו ושעומדים לדעתו על 70% נכות לפי סעיף 33 ה' למבחני המל"ל (ראה עמ' 8 לחוות דעתו). נכות זו היתה לתובע כבר בעת שהיה מטופל במרפאה לבריאות הנפש ביפו באוקטובר 1993 עובר לאירועים,  וכבר אז היתה מחלתו קשה כהגדרתו (ראה עדותו בעמ' 30 לפרוטוקול).

 

78.        בחקירתו בבית המשפט נותר פרופ' נוימן איתן בדעתו שהאירועים נשוא התביעה השפיעו השפעה זמנית על מצבו של התובע אך חלפו ומצבו היום נובע ממחלתו שברגיל הולכת ומחמירה עם השנים. מחלה זו הינה סכיזופרניה פרנואידית כרונית ומצבו כפי שהוא היום נובע מן העובדה שהוא מטופל תרופתית בזריקות הלידול. בהעדר טיפול תרופתי יגיע התובע לאשפוז בתוך שבועיים עם פסיכוזה אקוטית. (ראה עמ' 23, 25, 27, 141 לפרוטוקול).

 

79.        פרופ' נוימן הדגיש בהגינותו כי אינו יכול לנבא מה היה מהלך מחלתו של התובע אילולא האירועים נשוא התביעה אך הוא סומך על המהלך הרגיל של המחלה שמטיבו הוא מהלך של החמרה.

 

80.        לאחר שעברתי על חקירות פרופ' עמיחי לוי ופרופ' טיאנו, וכן על חקירותיו של פרופ' נוימן, ראיתי לקבל את חוות דעתו של פרופ' נוימן. פרופ' נוימן הבהיר כי התובע אכן היה חולה באופן קשה גם לפני האירועים הגם שטרם הגיע לידי אשפוז, אך מנגד ראה לקבוע השפעה של האירועים על מצבו של התובע שהובילו לאשפוז ממושך לאחר מכן בבית חולים אברבנאל. פרופ' נוימן תמך דעתו המקצועית בדברי התובע מצד אחד ובידע מקצועי אודות המחלה מן הצד השני ועל כן ראיתי לקבלה.

 

81.        מכאן שלמעשי השוטרים היתה השפעה של החמרה על מצבו הנפשי הרעוע של התובע וזאת באופן זמני. לאחר תקופה בת חמש שנים נובע מצבו של התובע ממחלתו ממנה סבל עוד עובר לאירועים נשוא התביעה.

 

82.        מחלה זו פוגעת קשות ביכולת תפקודו  של התובע בחיי היום-יום ובהתאמתו הסוציאלית ועומדת על 70% מכוח סעיף 33 (ה) למבחני המל"ל.

 

שיעור פגיעותיו הנוספות של התובע

 

83.        כתוצאה מן האירועים סבל התובע מחבלה בשורשי כפות הידיים. ד"ר אסתר ליפסקר, שנתנה חוות דעת בתחום כירורגיית כף יד מטעמו של התובע, מצאה כי לתובע נגרם נזק לעצבי המדיאנוס והאולנריס בשני שורשי כפות הידיים אשר גורם להפרעות בתחושה וחולשה של הידיים. את נכותו כתוצאה מן הפגיעה היא מעמידה על 27.75% נכות.

 

84.        מטעם המדינה הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב פעילן, כירורג כף יד. על פי חוות דעתו לא נותרה לתובע נכות בתחום הכירורגיה של כף היד. ד"ר פעילן לא מצא סימני לחץ עצבי בידיים ותנועת המרפקים , שורשי כפות הידיים והאצבעות היו תקינים וחופשיים. נמצאו סימני טנוסינוביטיס של הגידים המגופפים באצבעות 3-4 ביד ימין והם אינם קשורים לאירוע נשוא התביעה. התלונות של נימול ותרדמת בכפות הידיים חלפו ואין עדות לפגיעה עצבית פריפרית או שורשית בגפיים העליונות.

 

85.        פרופ' יואל אנגל שמונה בשעתו על ידי כב' השופטת דודקביץ כמומחה בתחום כירורגיית כף היד, ראה לקבוע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בידיו שכן לא נמצאו ממצאים אובייקטיבים בבדיקה אצלו במהלך שנת 2002. גם פרופ' אנגל מסכים כי בסמוך לאירועים ועוד בעת בדיקתו של התובע על ידי ד"ר ליפסקר, סבל התובע מהפרעות עצביות בעצבים המדיאניס והאולנריס. באותה התקופה  היה זכאי לאחוזי נכות. בעת הבדיקה בפניו לא נמצאו הפרעות כאמור ועל כן לא נותרה נכות צמיתה.

 

86.        יש לציין כי ד"ר ליפסקר בדקה את התובע עוד בשנת 1995 ואילו ד"ר פעילן בדק אותו במהלך שנת 2001. נראה שבמרחק הזמן שבין הבדיקות יש כדי ללמד על הטבה , הטבה שבאה לידי ביטוי גם בבדיקתו של המומחה מטעם בית המשפט בשנת 2002.

 

87.        אני קובעת כי לתובע היתה נכות אורטופדית מספר שנים לאחר האירועים וזו חלפה והותירה רק את הצלקות בשורשי כפות הידיים.

 

הפגיעות הפנימיות

 

88.        הגם שראיתי להתייחס לפגיעות הפנימיות שבעטיין הגיע התובע בסופו של יום לאשפוז בבית חולים איכילוב כבר בתחילת הדיון, ראיתי להוסיף בעניין זה גם בדיון בשאלת הנזק.

 

89.        גם פרופ' נוימן ציין בחקירתו כי אין זה טבעי שאדם, ואף אם הוא בהתקף פסיכוטי אקוטי, יגרום לעצמו נזקים דוגמת אלו שנמצאו בתובע עם  הגיעו לבית החולים איכילוב ביום 10.12.93.

 

90.        פרופ' מרדכי רביד נתן חוות דעת מטעם התובע בעניין הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בכליות לבין המכות שקיבל התובע מהשוטרים. את חוות דעתו נתן על סמך המסמכים הרפואיים בלבד שכן חוות דעתו התבקשה בשלב מאוחר וניתנה רק ביום 23.12.04. על פי חוות דעתו הפגיעה הסלקטיבית בשרירים והרקמה התת עורית תומכת בגרסתו של התובע כי החבלות נגרמו על ידי מכות קהות שקיבל. הוא מציין כי החבלה העיקרית היתה לשרירי החזה הגב והגפיים. טראומה לשרירים דוגמת זו שנמצאה אצל התובע מביאה למיוגלובינוריה, אי ספיקת כליות ונזק לכבד. אלה נבעו ללא ספק מן המכות שקיבל. התמונה אינה מתאימה לחבלה עצמית.

91.        כאמור מסקנתו של פרופ' רביד מחזקת את המסקנה אליה הגעתי אני בתחילתו של הדיון בשאלת האחריות בו נדונה השאלה אם אכן ננקטה אלימות קשה מצד השוטרים.

 

סיכום שאלת הפגיעות 

 

92.        לסיכומה של נקודה זו אני קובעת כי התובע סבל מצבר של נכויות זמניות הן בתחום הנפשי, הן בתחום כירורגיית כף היד והן בתחום הפנימי. משכן של הנכויות הללו אינו זהה אך ברי שהן העיבו על התובע וגרמו לו לכאב וסבל רבים ולקשיים במעט התפקוד שהוא מסוגל לו בשים לב למחלתו.

 

דיון בגובה הנזק

 

93.        ב"כ התובע מבקשת פיצוי בכל ראשי הנזק המוכרים לרבות הפסדי השתכרות ועזרת הזולת.

 

94.        נוכח מחלתו של התובע, שאינה נובעת מן האירועים, ולאור חוות דעתו של פרופ' נוימן, הרי שלתובע לא היתה פגיעה בכושר ההשתכרות כתוצאה מן האירועים נשוא התביעה. כבר זמן מה עובר לאירועים אלו לא עבד התובע בכל עבודה והיה מובטל. כך גם התגורר התובע בבית אמו או בבתי מלון ומכאן שלא דאג אף לניהול משק בית כלשהו משל עצמו.

 

95.        כך גם אין לשכוח כי נכויותיו של התובע תולדת האירועים נשוא התביעה הינן נכויות זמניות בלבד. כיום קשייו של התובע נובעים ממחלת הסכיזופרניה הפרנואידית הכרונית ממנה הוא סובל.

 

96.        אני מקבלת שבעת שהתובע היה מאושפז בבית חולים איכילוב ואף לאחר שחרורו משם לבית חולים אברבנאל, נדרש לסיעוד גם מצד משפחתו ועל כן יש להביא בחשבון שמשפחתו סבלה הוצאות על נסיעות וכו'. את הפיצוי בראש נזק זה אני מעריכה בסך של 5,000 ¤.

 

97.        עיקר נזקו של התובע מתמצה בראש הנזק של כאב וסבל. התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל בשל ההתנהגות האלימה של השוטרים כלפיו וחוסר הטיפול במצוקתו במשך כל אותו היום של 9.12.93. כן הוא זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל שהיו מנת חלקו בעת אשפוזו בבית חולים איכילוב כפי שפורט בהרחבה בסעיפים 14-15 שלעיל. התובע גם זכאי לפיצוי בראש נזק זה בגין ההחמרה במצבו הנפשי במשך חמש שנים ממועד האירועים בהתאם לחוות דעתו של פרופ' נוימן.

 

98.        יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהתובע סבל במקביל גם ממחלתו שלו שאף היא הביאה אותו למצבי רוח עגומים, להיתקלויות לא נעימות עם אנשים שונים, למחשבות חרדתיות ואחרות.

 

99.        ראיתי להביא בחשבון מחד גיסא כי עסקינן בנכויות זמניות בלבד ומאידך גיסא כי       מדובר באירוע חמור שבו שוטרים לא הפעילו כל שיקול דעת שהיה מפעיל כל אדם סביר ברחוב ותחת זאת נקטו אלימות פרועה ומתמשכת כלפי התובע. בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על סך של 120,000 ¤.

 

100.      סה"כ הנזק עומד על 125,000 ¤.

 

101.      מאחר ולא ראיתי לקבוע קשר סיבתי  בין מחלתו של התובע לאירועים נשוא התביעה, הרי שאין מקום לניכוי גמלאות המל"ל שהוא מקבל בשל מחלתו זו.

 

סוף דבר

102.      ראיתי לקבל את תביעת התובע ולהעמיד את נזקו תולדת האירועים נשוא התביעה על סך של 125,000 ¤.  הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 

 

103.      הנתבעים חבים בפיצוי התובע ביחד ולחוד.

 

104.      עוד ישאו הנתבעים בהוצאות משפט לרבות חוות דעת המומחים כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל. כן ישאו הנתבעים  בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי בסעיף 101 שלעיל.

 

105.      לא ראיתי לפסוק פיצויים עונשיים מחמת העובדה שהתביעה הוגשה ממש על סף ההתיישנות והמדינה נתקלה בקשיים בניהול הגנתה עקב כך.

 

106.      המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

 

ניתן היום, ד' בשבט, תשס"ט (29 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

ח. וינבאום וולצקי, שופטת


 

 

 

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/E3384FE2AF6FC4B14225754D0055FD53/$FILE/3CE70173473A21A94225754B0025BA43.html
תאריך: 
29/01/09
Case ID: 
73358_0
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : ח. וינבאום וולצקי
ח. וינבאום וולצקי
עורכי דין : גב' ר. טיקטין
גב' ר. טיקטין
Powered by Drupal, an open source content management system