בתי המשפט

  פסק דין

בפניי תביעה כספית. 

1. התובעים הם בני זוג המתגוררים ביישוב הר אדר (להלן – התובעים). הנתבעת היא המועצה המקומית הר אדר (להלן – המועצה או הנתבעת). עניינה של התביעה במכתב הנושא תאריך 8.7.07. על המכתב חתום ראש המועצה. הוא מופנה לתובעים. העתקים שלו מופנים לוועד ההנהלה (הכולל ארבעה חברים לבד מראש המועצה), תיק תושבים ולמר יגאל קצב. עניינו של המכתב ב"השלכת פסולת ביתית לתוך מכולה המיועדת לגזם בלבד". על פי האמור בו, מצורפת אליו ניירת של התובעים אשר הוצאה מתוך שקית אשפה ביתית[1]. במכתב נכתב כך:

"לאור תלונות של תושבים הגרים בסמוך לעמדות פינוי ערכנו סיור בשטח, מהנדס המועצה, מנהל התפעול ואנוכי, במסגרת הסיור מצאנו כי בעמדת האיסוף אשר ממוקמת מול ביתו של מר יגאל קצב, השלכתם שקית אשפה ביתית לתוך מכולת הגזם (היחידה במכולה), כאשר מתקן הפינוי להטמנת אשפה ביתית היה שמיש ובמצב שיכול לקלוט אשפה.

תופעה זו הינה חמורה, כיוון שהיא מקשה על איסוף הפסולת השונה, גורמת לזיהומים ולמראה לא נאה במיוחד.

בכוונתנו לאכוף בצורה חוקית מקרים שכאלה.

אנא ראו זאת כהסבר וכאתראה ועזרו לנו לשמור יחד, על חזות נקייה ומטופחת של הר אדר"

(ההדגשה במקור)

2. התביעה הוגשה בשתי עילות. האחת היא פגיעה בפרטיות. השנייה היא לשון הרע. אדרש תחילה לעילה של פגיעה בפרטיות.

פגיעה בפרטיות

3. טענות התובעים לעניין זה מבוססות על חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981. דין התביעה בעילה זו להידחות. המדובר בפרסום שעניינו התנהגות של אדם בפומבי. מדובר בהשלכת אשפה למיכל המשמש את כלל הציבור. אין בהקשר זה ציפיה סבירה לפרטיות. אף בשימוש בדברי דואר שהושלכו על ידי התובעים, לצורך זיהוי בעליה של שקית האשפה, אין משום פגיעה בפרטיות. אכן, השלכת דברי הדואר לרשות הרבים מצביעה על חוסר עניין בהם. היא גם משמיטה כל טענה כי לתובעים היתה ציפיה סבירה לפרטיות, הן לעניין השלכת השקית והן לעניין תוכנה. לא למותר להעיר, כי אין בתוכנם של דברי הדואר של התובעים, אשר נמצאו בסיור של ראש המועצה, דבר מה הנוגע באופן ממשי לצנעת הפרט של התובעים, או מי מהם. ניתן להניח, כי אילו היה מדובר במסמכים אשר תוכנם נוגע לפרטיותו של אדם, לא היו מושלכים בדרך זו.

4. תמיכה למסקנה כי בנסיבות העניין לא קמה לתובעים ציפיה סבירה לפרטיות ניתן למצוא במשפט המשווה. בפרשת California v. Greenwood 486 U.S. 35 (1988) פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית כי לאדם אין ציפיה סבירה לפרטיות לגבי תוכנה של אשפה, אשר הושארה על ידו לצורך איסוף מחוץ לביתו. זאת, אף שהאשפה הושארה בשקית אטומים וסגורים, זמן קצר בטרם איסופה. בית המשפט קבע, כי ידוע לכל כי אשפה המונחת ברחוב נגישה לכל. לדבריו, אשפה כאמור היא

 “readily accessible to animals, children, scavengers, snoops, and other members of the public.”

בית המשפט שם הוסיף כי האשפה באותו מקרה הושארה באופן מפורש על מנת שאוסף האשפה, שהוא אדם זר, יקח אותה. המדובר, אפוא, בחשיפה שלה ביודעין לציבור. ככזו, אין לגביה ציפיה סבירה לפרטיות.

5. הגיונם של דברים אלה יפה במישרין אף לעניין שבפניי. על רקע זה, אני קובע כי לא מדובר בפגיעה כלשהי בפרטיות התובעים, ולא יכולה לקום להם עילה לפי חוק הגנת הפרטיות. הדברים אמורים גם בחלופה בחוק הגנת הפרטיות שעניינה "בילוש והתחקות", הנזכרת בטיעוני התובעים. 

6. לכל האמור אוסיף, כי לא נסתרה טענת ראש המועצה כי שקית האשפה שנמצאה הייתה פתוחה והמעטפה השייכת לתובעים בלטה ממנה. יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי לתובעים לא היתה, בנסיבות העניין, ציפיה סבירה לפרטיות. גם על רקע זה יש לדחות את התביעה בעילה זו.

7. אשר לטענת התובעים בדבר פגיעה בפרטיות הנובעת משימוש בדברי דואר שלהם שנמצאו בשקית האשפה הנזכרת, אוסיף ואציין כי לא הוכח שהעתקים מן המכתבים השייכים לתובעים אשר נמצאו בסיור הועברו למכותבים בפרסום נשוא התביעה. גם מבחינה זו לא הוכחה עוולה של פגיעה בפרטיות. בכל מקרה, עמדתי על כך שאין מדובר במכתבים אשר נוגעים לצנעת הפרט של התובעים, וכי השלכתם שוללת כל ציפיה סבירה לפרטיות. ממילא, אפילו היו העתקים שלהם מועברים, לא היה בכך משום עוולה של פגיעה בפרטיות.

לשון הרע

8. השאלה הראשונה בה יש לדון היא האם יש בפרסום משום לשון הרע, במובן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע). סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו ....."

9. (א) השאלה האם ביטוי מסוים הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי בשלב הראשון בפרשנות הביטוי, "... יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת..." (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004), בפיסקה 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק). במסגרת שלב זה, "...... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר". כמו כן, "יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן ... בהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר" (שם, בפיסקה 13).

(ב) כאמור, הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), בפיסקה 6 לפסק הדין). עוד נפסק, לעניין יישומו של מבחן זה, כי "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989), בעמוד 337).

10. על פי אמות מידה אלה, יש בפרסום נשוא התביעה משום לשון הרע על התובעים. הפרסום מייחס לתובעים התנהגות שיש בה משום פגיעה באיכות החיים ביישוב בו הם גרים. משתמע ממנו, כי התובעים פעלו באופן שאינו תואם את הדין. ההתנהגות המתוארת בפרסום מוגדרת בו כ"חמורה". כל אלה מצביעים על כך, שבמבחן האדם הסביר יש בפרסום משום פגיעה בשם הטוב, במובן החלופות הנזכרות בחוק איסור לשון הרע. אכן, עוצמת הפגיעה במקרה זה אינה מן הגבוהות. חרף זאת, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין המדובר בעניין של מה בכך במובן סעיף 4 לפקודת הנזיקין, ומה גם שראש המועצה בחר להדגיש במכתבו דווקא את החומרה הנובעת מן ההתנהגות המתוארת.

11. הפרסום האמור הוא עובדתי ביסודו. הוא מבוסס על טענה שבעובדה לעניין התנהגותם של התובעים. מכאן, כי ההגנה הרלוונטית בנסיבות העניין היא הגנת האמת בפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לדיון בהגנה זו אפנה עתה.

אמת בפרסום

12. הגנת האמת בפרסום כוללת שני יסודות עיקריים. היסוד הראשון הוא אמיתות הפרסום. היסוד השני הוא קיומו של עניין ציבורי בפרסום. לבחינת יסודות אלה אפנה עתה.

13. (א) אשר לאמיתות הפרסום. מן הראיות שבפניי עולה, כי במכולה המיועדת לגזם נמצאו דברי דואר, השייכים לתובעים (ראו תצהיר ראש המועצה, פסקאות 4 – 5; ראו תצהיר אורי צדוק, פסקאות 6 – 8). לכך מצטרפת העובדה, שהתובעים גרים בסמיכות למקום למכולה האמורה. המדובר בראיות נסיבתיות, הנוטות להצביע על כך כי התובעים, או מי מהם, השליכו את דבר הדואר למכולה האמורה. ראייה זו מעבירה, לכל הפחות, אל התובעים את הנטל הטקטי להראות, כי המכתב (אשר היה בתוך שקית אשפה) הגיע למכולה האמורה שלא באמצעותם.

(ב) התובעים לא עמדו בנטל זה. הם לא הצביעו על אפשרות סבירה אחרת לכך שהמכתב, השייך להם, הגיע למכולה האמורה. הספקולציות שהועלו על ידם אינן סבירות על פניהן, ומכל מקום לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על סבירותן (ראו בהקשר זה בפיסקה 12 לתצהיר התובע). גם בתצהירים מטעם התובעים, אין הכחשה ברורה כי התובעים או מי מהם השליך את שקית האשפה למכולת הגזם (ראו בפיסקה 4 לתצהיר התובע; ראו גם בפיסקה 5 לתצהיר התובעת). בנסיבות אלה, אני קובע כי הוכח, במאזן ההסתברויות, כי התובעים, או מי מהם, השליכו אשפה במכולה המיועדת לגזם.

14. מן המכתב ניתן להבין, כי השלכת אשפה ביתית במיכל המיועד לגזם הייתה פעולה אסורה. התובעים טענו בתחילה, כי במועדים הרלוונטיים לפרסום לא הייתה על המיכל המיועד לגזם, או בכל מקום אחר, הוראה האוסרת על השלכת אשפה ביתית באותו מיכל. אין בפניי ראיות בלתי אמצעיות ברורות לעניין השילוט על המכולה במועד הרלוונטי. עם זאת, שאלה זו איבדה מחשיבותה, לאחר שבשלב הראיות אישרו התובעים כי היו מודעים, במועדים הרלוונטיים, לכך שאין להשליך אשפה ביתית במכולה המיועדת לגזם, וכי מקומה של שקית האשפה היה במטמנה המיועדת לכך (ראו עדות התובעת, עמוד 2, שורות 2 – 9; עדות התובע, עמוד 5, בשורות 1 – 3). משקבעתי, כי התובעים או מי מהם השליכו אשפה כאמור במכולה המיועדת לגזם, ממילא עולה מכך כי עברו, ביודעין, על האיסור האמור.

15. (א) יוצא, כי אמיתות הפרסום הוכחה. שאלה אחרת היא האם הוכח עניין לציבור בפרסום. אני סבור כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. אכן, עשוי להיות עניין לציבור בפרסום שמותיהם של מבצעי עבירות מסויימות (ראו, בהקשר זה, את פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המסים (23.9.08)). עם זאת, זה אינו המקרה שבפניי. כמה טעמים ביסוד מסקנה זו.

(ב) ראשית, ספק אם חומרת ההתנהגות המיוחסת לתובעים הצדיקה פרסום שמם במכתב האמור.

(ג) שנית, אין חולק, והדבר עולה גם מן המכתב עצמו, כי ההתנהגות שיוחסה לתובעים לא היתה מיוחדת להם, וכי היה מדובר בתופעה נרחבת ביישוב במועדים הרלוונטיים (ראו גם עדות ראש המועצה, עמוד 7, שורה 25). חרף זאת, מן הראיות עולה, כי המכתב נשוא התביעה היה הפרסום היחיד בו בחרה הנתבעת לפרסם את שמו של אדם אשר נהג באופן המתואר (עדות ראש המועצה, עמוד 9, שורה 19). בנסיבות אלה לא שוכנעתי, כי במצב זה היתה טמונה תועלת ממשית בפרסום שמם של התובעים דווקא, באופן העשוי לבסס עניין לציבור כנדרש בהוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

(ד) מסקנתי זו מתחזקת נוכח העובדה, שבמכתב הודגשה העובדה כי שקית האשפה של התובעים היתה היחידה שנמצאה במיכל המיועד לגזם. ברם, מן הראיות עולה כי עובדה זו לא נבעה מחריגות התנהגותם של התובעים. היא נבעה מכך שהסיור שבו נמצאה השקית נעשה סמוך לאחר איסוף האשפה מן המקום, באופן שבעת הסיור לא נמצא במיכל המיועד לגזם דבר מה זולת שקית האשפה האמורה (ראו עדות ראש המועצה, עמוד 10, שורה 2 ואילך). יוצא, כי גם בעובדה זו אין כדי להצביע, בנסיבות העניין, על עניין לציבור בפרסום.

16. נוכח קביעה זו, אני קובע כי לא עומדת לנתבעת הגנת האמת בפרסום. מכאן, כי יש לבחון את שאלת הסעד לו זכאים התובעים. לכך אפנה עתה.

פיצויים

17. בכל הנוגע להיקף הפיצויים לו זכאים התובעים, יש להביא בחשבון מספר שיקולים.

(א) ראשית, שמם הטוב של התובעים נפגע. עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה גבוהה. לא יוחסה לתובעים התנהגות פלילית של ממש. זאת ועוד, היקף הפרסום בו מדובר היה קטן. המדובר בנמענים ספורים, כמפורט לעיל. עם זאת, יש להביא בחשבון כי המדובר ביישוב קטן, אשר קיימת הסתברות ממשית לכך שפרסום מסוג זה יופץ בקרב חלק משמעותי מתושביו.

(ב) שנית, הוכח כי עיקרו של הפרסום אמת הוא. אכן, לא היה עניין לציבור בפרסום שמם של התובעים. עם זאת, העובדה שמדובר בפרסום אמת פועלת בכיוון הקטנת סכום הפיצויים לו זכאים התובעים במקרה זה. זאת ועוד, התרשמתי כי מטרתו של ראש המועצה בעשיית הפרסום היתה להתמודד, בתום לב, עם תופעה שלילית אותה זיהה ביישוב, כמו גם להביא לידיעת תושב שהתלונן על התופעה את פעילות המועצה בעניין. המדובר במניע חיובי ביסודו. גם לכך יש לתת משקל בקביעת סכום הפיצויים, הגם שהפגיעה שנגרמה בשל פרסום שמם של התובעים חרגה מן הנדרש בנסיבות העניין.

(ג) התוצאה של מכלול שיקולים אלה היא, כי אין מקום לפסיקת סכום של 30,000 ¤, כתביעת התובעים, או לסכום הקרוב לכך. אני סבור, כי בנסיבות העניין, כפי שפורטו, סכום של 2,000 ¤ מהווה סעד מידתי, המאזן באופן סביר בין השיקולים השונים.

התנצלות

18. התובעים עותרים בכתב התביעה כי הנתבעת תפרסם התנצלות. יש לדחות עתירה זו. חוק איסור לשון הרע אינו מונה התנצלות כסעד, ודן בפרסום תיקון והכחשה. מכל מקום, אין מקום גם לפרסום תיקון והכחשה, שכן הפרסום התברר כנכון ביסודו.

התוצאה

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 2,000 ¤. נוכח העובדה שהסכום שנפסק מהווה חלק קטן מן הסכום שנתבע, ובשים לכך שהנתבעת נדרשה לנהל הגנה, ובכלל זה לקיים דיון הוכחות ולהגיש סיכומים, על מנת להתמודד עם תביעה אשר מלכתחילה הועמדה על סכום גבוה במידה בלתי סבירה, אינני רואה מקום לפסיקת הוצאות. כל צד ישא, אפוא, בהוצאותיו.

ניתן היום י"ח באלול, תשס"ט (7 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים