בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

1.         בפני תביעה אשר הוגשה על ידי מר איתן טופור (להלן: "התובע") כנגד מר יצחק שלם (להלן: "הנתבע") וה"ה אבי בהר וחיה לזר (להלן: "הנתבעים" או "נתבעים 2 ו-3") לתשלום סך של 79,310 ¤.

 

2.         א.         על פי התביעה, ביום 18/8/2004 נחתם בין התובע לבין הנתבע הסכם לפיו השכיר התובע לנתבע חנות בבעלותו הנמצאת ברחוב רוטשילד 78 בראשון לציון (להלן: "ההסכם" ו"החנות", בהתאמה).

 

ב.         נתבעים 2 ו-3 חתמו כערבים לכל התחייבות הנתבע לפי ההסכם לרבות כל התשלומים שעל הנתבע לשלם לתובע. בנוסף חתם הנתבע על שטר חוב בערבות הנתבעים.

 

ג.          התובע טוען, כי אחד התנאים הבסיסיים להסכמתו להשכיר החנות לנתבע היתה התחייבותו של הנתבע לפי ההסכם לפנות את החנות מכל אדם וחפץ, להחזירה במצב טוב ותקין ללא ליקויים וכן להכשירה כך שתוכל לשמש חנות תכשיטים לרבות התקנת חלון ראווה וסורג מתקפל חשמלי.

 

ד.         התובע טוען, כי בעבר שימשה החנות כחנות תכשיטים וכללה ציוד ואביזרים לצורך זה. החנות הושכרה לשוכרים קודמים אשר ביצעו בה שינויים והתחייבו להשיב את המצב לקדמותו. הנתבע נכנס בנעלי השוכרים הקודמים וקיבל על עצמו התנאי של השבת המצב לקדמותו.

            מסיבה זו נקבע בהסכם בין היתר, כי התובע משאיר בחנות מזגן מפוצל מסוג אלקו, סורג מתקפל חשמלי לחלון הראווה ומערכת אזעקה לחנות תקן 2 ועל הנתבע להשיבם לתובע בתום תקופת השכירות במצב תקין (ס' 9א להסכם).

            עוד נקבע, כי בתום תקופת השכירות מתחייב הנתבע להחזיר החנות למצב של חנות תכשיטים לרבות התקנת חלון ראווה לחנות התכשיטים, אם יידרש לכך על ידי התובע.

 

ה.         התובע טוען, כי ביום 15/10/2005 שלח בא כוחו לנתבע מכתב בו ביקש ממנו לפנות את החנות בהתאם לתנאי ההסכם ובין היתר להכשירה למצב של חנות תכשיטים לרבות התקנת חלון ראווה לחנות תכשיטים.

            הנתבע לא שעה לדרישה האמורה ולדרישה נוספת לבצע תיקונים נוספים בחנות.

 

ו.          התובע מוסיף וטוען, כי ביום 7/3/2006 נותק הקשר בין הצדדים לאחר שהנתבע איים להפעיל נגדו אלימות במטרה לשכנעו לוותר על בקשותיו ותביעותיו.

 

ז.          התובע טוען, כי לאחר שהבין, כי אפסו הסיכויים לתיקון הפרות ההסכם על ידי הנתבע נאלץ הוא לוותר על הפעלת החנות או השכרתה כחנות תכשיטים והחל לאתר שוכר חדש לחנות.

            ביום 2/4/2006 השכיר התובע החנות לשוכר אחר.

 

ח.         התובע טוען, כי עקב הפרת ההסכם על ידי הנתבע נגרמו לו נזקים כמפורט בס' 11 לכתב התביעה, וכי שלושת הנתבעים חייבים לפצותו בגינם. 

 

3.         א.         בכתב הגנתם מכחישים הנתבעים טענות התובע.

 

ב.         הנתבעים טוענים, כי החנות הוחזרה לתובע באותו מצב בו קיבל אותה הנתבע מלכתחילה כשהיא מסודרת ותקינה לפי בקשת התובע, וכי התובע לא דרש מהם להתקין חלונות של חנות תכשיטים ו/או לבצע פעולה נוספת לשם התאמת החנות לחנות תכשיטים.

 

ג.          הנתבעים טוענים עוד, כי התובע הבטיח להחזיר את שטר הביטחון כ-60 יום לאחר פינוי החנות וזאת בהתאם להוראות ההסכם.

 

ד.         הנתבעים טוענים, כי הוסכם בעל פה בין התובע לבין הנתבע, כי אם יקיים הנתבע ההסכם באופן תקין לא תהיה מניעה לנתבע להמשיך את תקופת השכירות מעבר לאמור בהסכם בשכר דירה שיסוכם בין הצדדים ואשר ייקבע על פי מחיר השוק כמקובל באזור לגבי נכסים דומים.

 

ה.         בזמן קבלת החזקה בחנות התאים אותה הנתבע לצרכיו והשקיע כספים רבים ברכישת ציוד וזאת בהתבסס על הסיכום האמור.

            הנתבע עמד בהסכם ואין זה סביר, כי בזמן בו החל ליהנות מהמוניטין שצבר נאלץ לסגור את החנות.

 

ו.          הנתבע הסכים לשלם דמי השכירות בסך 1,600$ לחודש אותם משלם השוכר החדש. לפיכך לא היתה סיבה לפנותו.

            התובע דרש שכר דירה בסך 2,200$ אשר אינו ריאלי.

            שוכר פוטנציאלי אשר הוצע על ידי הנתבע ואשר מוכן היה לשלם שכר דירה בסך של 1,800$ נדחה על ידי התובע ללא בסיס. משהסכים התובע לשכר דירה בסך 1,600$ ואין לו להלין אלא על עצמו.

 

ז.          הנתבע מכחיש, כי איים על התובע.

 

ח.         הנתבעים מכחישים את הנזקים הנתבעים. לטענתם הסכומים מופרזים.

            העלויות המרכזיות לא בוצעו והחנות לא הותאמה כחנות תכשיטים. הנתבע יכול וצריך היה להמשיך לשכור החנות.

            לחילופין, דאג הנתבע לשוכר בתנאים טובים מהשוכר הנוכחי, ולפיכך, מילא חובתו כלפי התובע.

 

ט.         הנתבע טוען, כי התובע הוא אשר גרם לו נזק בהתנהגותו.

 

י.          נתבעים 2 ו-3 טוענים, כי עומדות להם כל הטענות וההגנות לפי חוק הערבות ולפי כל דין.

 

4.         בכתב התשובה טוען התובע, כי הנתבע לא עמד בתנאי השכירות, איים על התובע אשר דרש קיום ההתחייבות והודיע, כי לא יפנה את החנות במועד.

 

5.         השאלות הטעונות הכרעה במשפט זה הן כדלקמן;

א.         האם כטענת התובע, הפר הנתבע את הסכם השכירות בכך, שהחזיר את החזקה בחנות כשהיא במצב לא תקין, ונמנע מלתקן הליקויים המפורטים בס' 11 לכתב התביעה, ובכך, שנמנע מלהתקין חלון ראווה וסורג מתקפל חשמלי, או שמא כטענת הנתבע, החזיר הוא החזקה בחנות לתובע כשהיא במצב תקין כפי שקיבל אותה, לאחר שהתובע לא דרש להתקין חלונות ו/או לבצע פעולה נוספת כלשהי לצורך התאמתה לחנות תכשיטים?

 

ב.         האם הושגה הסכמה בעל פה בין הצדדים לפיה אם יעמוד הנתבע בהסכם לא תהיה מניעה להמשיך את תקופת השכירות מעבר לתקופה שנקבעה בהסכם, בשכר דירה שייקבע לפי מחיר השוק כמקובל באזור לגבי נכסים דומים?

 

ג.          האם כטענת הנתבע, סירב התובע להשכיר לו את החנות וכן סירב להשכירה לשוכר חלופי אשר הוצע לו והכל בחוסר תום לב?

 

ד.         אם יתברר, כי הנתבע הפר ההסכם כנטען על ידי התובע, מה הם הנזקים אשר נגרמו עקב כך.

 

6.         א.         האם כטענת התובע, הפר הנתבע את הסכם השכירות, בכך שהחזיר את החזקה בחנות כשהיא במצב לא תקין, ונמנע מלתקן הליקויים המפורטים בס' 11 לכתב התביעה, ובכך, שנמנע מלהתקין חלון ראווה וסורג מתקפל חשמלי או שמא כטענת הנתבע, החזיר הוא החזקה בחנות לתובע כשהיא במצב תקין כפי שקיבל אותה, לאחר שהתובע לא דרש להתקין חלונות ו/או לבצע פעולה נוספת כלשהי לצורך התאמתה לחנות תכשיטים?

 

(1)        מהראיות אשר הובאו בפני הגעתי למסקנה, כי הנתבע החזיר את החזקה בחנות לתובע ביום 15/12/2005 כשבקירות החנות חורים וברצפתה מרצפות שבורות אשר לא תוקנו.

            מקובלת עלי הצהרתו של התובע בענין זה (ס' 14 לתצהיר), וכן מקובלת עלי עדותו (עמ' 13-14).

 

(2)        למען הסר ספק, לא התעלמתי מהקושי המסוים אשר עוררה עדותו של התובע לפיה ערך סיור בחנות ביום 15/12/2005, בנוכחות הנתבע וגב' פרס, ציין בפניהם את הליקויים, יצא מהחנות, הלך לביתו, רשם את הליקויים ואז חזר לחנות ומסר הרשימה נספח ח' לתצהירו לנתבע. כמו כן לא התעלמתי מהספק אשר עורר הסבר התובע להתנהגות זו, דהיינו, כי לא ערך הרשימה בחנות בחנות משום שלא היו לו נייר ועט (עמ' 14, ש' 2-7).

            אני סבורה, כי הסיבה לכך שהתובע לא ערך הרשימה בחנות בנוכחות הנתבע והגב' פרס היתה מערכת היחסים העכורה והבעייתית אשר נוצרה בין הצדדים עקב סירובו של התובע לאפשר לנתבע להמשיך לשכור את החנות וכן סירובו לשוכר החלופי אשר הציע הנתבע. דעתי היא, כי התובע העדיף להימנע מעימות במקום.

             

(3)        הנתבע הודה בחקירתו, כי פינה מקררים, שולחנות ומדפים מהחנות, וכי בעקבות פינוי מסוג זה נותרים חורים בקירות, סימנים ולכלוך. הנתבע אישר, כי לא הזמין בעל מקצוע לתיקון (עמ' 44, ש' 9-23).

            ההסבר אשר נתן לכך, היינו, כי התובע אישר לו למסור החנות במצב זה (שם, ש' 9-12) נדחה על ידי.

 

(4)        בניגוד לעדותו של הנתבע, אמרה גב' פרס בחקירתה, כי הנתבע השאיר בחנות מדפים וכוננית (עמ' 47, ש' 16-26), לא נותרו חורים בקירות, היתה מרצפת שבורה אחת בלבד באמצע החנות (עמ' 48, ש' 1-8).

            גב' פרס אמרה, כי הם ביקשו לשטוף את החנות ולפנות הלכלוך אך התובע אמר שאין בכך צורך (שם, ש' 12-14).

 

(5)        אל מול עדותו הברורה של התובע בעניין זה, הודאתו של הנתבע והסתירה בעדותה של גב' פרס לעומת הודאתו של הנתבע וכן לאחר שבחנתי התמונות אשר צורפו לחוות דעת מהנדס אליעזר גוכמן אשר על פי האמור בה צולמו על ידי התובע בסמוך לאחר תום הסכם השכירות, אני מעדיפה את עדות התובע כאמור לעייל.

 

(6)        אשר לחלון הראווה ולסורג, אין מחלוקת בין הצדדים, כי עם פינוי החנות וגם לאחר מכן, לא התקין הנתבע בחנות חלון ראווה וסורג חשמלי מתקפל.

            הנתבע הצהיר, כי חתם על ההסכם כשלושה שבועות לאחר כניסתו לחנות וכי כאשר קרא את הסעיף הבהיר לו התובע, כי אין לו מה לדאוג שכן אין הוא מתכוון לחזור לענף התכשיטים והוא רק ממשיך חוזה קודם אשר הוחל על שני השוכרים שלפניו. הנתבע האמין לתובע וחתם על ההסכם. הנתבע לא קיבל את החנות עם חלון ראווה כך, שהדרישה אינה עומדת בהוראות ההסכם לגבי השבת המצב לקדמותו (ס' 8 לתצהיר).

            הנתבע הצהיר, כי החזיר החנות לתובע בדיוק באותו מצב בו קיבל אותה ביום חתימת ההסכם.

 

(7)        התובע טען, כי הנתבע חתם על ההסכם לפני שנכנס לחנות וכי בפועל החלה השכירות ביום 18/8/2004. התאריך 1/8/2004 נרשם בהסכם כתאריך תחילת השכירות לפי בקשת הנתבע (עמ' 6, ש' 23-28, עמ' 7, ש' 14-20).

            בעניין זה אני מעדיפה את גרסתו של הנתבע לפיה נכנס לחנות ביום 1/8/2004 בעוד שההסכם נחתם ביום 18/8/2004.

            יש לשים לב, כי תחילה אמר התובע בחקירתו, כי השוכר הקודם חינגלי עזב את החנות ב-1/8/2004. לאחר שראה את תאריך ההסכם שינה גרסתו ואמר, כי חינגלי עזב באותו יום (שם, ש' 3-13).

 

 (8)       בסעיף 9א להסכם נקבע, כי התובע משאיר בחנות מזגן מפוצל מסוג אלקו, סורג מתקפל חשמלי לחלון הראווה ומערכת אזעקה לחנות תקן  2. האביזרים בבעלות התובע בלבד והם יושבו לתובע בתום תקופת השכירות במצב תקין כפי שהנתבע קיבלו מאת המשכיר.

            הנתבע מתחייב לשמור על האביזרים ולעשות בהם שימוש זהיר וסביר.

 

(9)        מהראיות התברר, כי האמור בהסכם אינו נכון. התובע לא השאיר בחנות חלון ראווה וסורג חשמלי מתקפל.

            התובע נשאל:

"ש. חוזה השכירות הראשון שצירפת, הוא מיוני 2002, עם בחור בשם אברהם מזל טוב?

ת. כן.

ש. כשהשכרת את החנות למר מזל טוב הבנת או ידעת שהחנות לא תשמש אותו לצורכי תכשיטים נכון?

ת. נכון.

ש. ובמועד הזה אתה שינית את החנות, הוצאת את חלון הראווה המיוחד שהיה והסורג?

ת. לא. השארתי את זה בחנות.

ש. אתה יודע מי הוציא את זה מהחנות?

ת. אני יודע שמזל טוב לא הוציא את זה כי חלון הראווה שימש לו גם לנעליים והסורג היה סורג מיוחד לחנות תכשיטים שזה היה מתאים לו דווקא, שיראו את הסחורה. תכשיטים, בגלל הפריצות והדברים האלה עושים סורג מיוחד.

ש. אבל אין מחלוקת שהלקוח שלי, איציק שלם, נכנס לחנות, אותו חלון ראווה לא היה בחנות, זה לא שהוא פינה את חלון הראווה?

ת. נכון, הוא לא הוריד.

ש. כשהוא קיבל את החנות  אותו חלון ראווה כבר לא היה?

ת. נכון. החנות עברה כמה ידיים.

ש. אבל אף אחת מהידיים לא השתמשה בחנות כחנות תכשיטים?

ת. נכון".

            (עמ' 5, ש' 23-29, עמ' 6, ש' 1-11).

            התובע אמר בחקירתו, כי כאשר פנה אליו חנגלי וביקש לסיים השכירות, דרש מחנגלי לסדר את החנות בהתאם להסכם השכירות והתנה את הסכמתו להשכרת החנות לשוכר חלופי בכך שאותו שוכר יקבל על עצמו ההתחייבות להתקין חלון הראווה והסורג (עמ' 8, ש' 3-9). בהמשך אמר, כי לפני תחילת השכירות שוחח עם הנתבע ואביו בענין זה והבהיר להם, כי זו דרישתו למרות שחלון הראווה והסורג אינם נמצאים במושכר (שם, ש' 14-20). לא שוכנעתי בכך.

            כאמור לעייל, בהסכם נאמר, כי המשכיר משאיר במושכר האביזרים האמורים.

            משהתברר, כי האמור בהסכם אינו נכון, דעתי היא, כי לא ניתן לחייב הנתבע להתקין האביזרים האמורים.

            שונה היה המצב לו? דאג התובע להטיל על הנתבע בהסכם אחריות להתקין החלון והסורג למרות שאלה אינם קיימים בחנות.

            מסיבה כלשהי לא עשה זאת התובע אלא הותיר בהסכם תיאור עובדתי שאינו נכון.

 

(10)       שני הצדדים מודים, כי הנושא נדון ביניהם עובר לחתימת ההסכם התובע אמר, כי הבהיר לנתבע שבין שהחלון והסורג נמצאים ובין אם לאו, זו דרישתו (עמ' 8).

            הנתבע אמר, כי התובע הבהיר לו שאין לו מה לדאוג משום שאין לו כוונה להפעיל החנות כחנות תכשיטים (עמ' 34).

            הנתבע התבקש להסביר מדוע לא דאג למחיקת ההתחייבות להתקין החלון והסורג והשיב, כי התובע נימק את סירובו ברצון להימנע מהוצאות משפטיות עבור שינוי ההסכם ואמר, כי ידאג לכך בהסכם החדש אם ייחתם (שם, ש' 12-17).

            בהמשך, במענה לשאלותי אמר הנתבע, כי האמין לתובע כאשר האחרון אמר, כי יבקש להחזיר את החלון רק אם הוא יחזור לעבוד כתכשיטן (עמ' 35).

            אני מעדיפה את גרסת הנתבע.

            בלתי סביר בעיני שהנתבע היה מקבל על עצמו הדרישה האמורה מבלי שצויינו בהסכם פרטים חיוניים כתיאור סוג החלון והסורג ושוויים.

            עדותו של הנתבע לפיה הרגיע אותו התובע בדבריו כאמור לעייל נראית לי סבירה.

            בכל מקרה, דעתי היא, כי נוכח התיאור הבלתי נכון של העובדות כאמור לעייל, בהיעדר פירוט מינימאלי של החלון והסורג המדוברים, ובהיעדר ציון כלשהו של שווים ו/או הסכומים בהם מדובר, לא הושגה גמירות דעת בין הצדדים ביחס לענין זה, ולפיכך, אינני רואה בכך, שהנתבע לא התקין החלון והסורג הפרה של הסכם השכירות.

 

(11)       התובע טוען בסיכומיו בין היתר, כי מדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב (ס' 13 לסיכומי התובע).

            אני דוחה הטענה.

            בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369, בעמ' 389 נקבע:

            "... מן הבחינה העניינית: טענת המשיב אינה טענה כנגד המסמך – כתב הערבות – האסורה על-פי סעיף 80 הנ"ל, שכן אין הוא מכחיש את תוכנו. טענתו נוגעת ל"מום" שדבק במסמך ואין לחוסמה על יסוד סעיף 80 הנ"ל: "... אלא זה הכלל: מותר להוכיח בעדים שלא נעשה הסכם או שהיה נגוע, אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם היה שונה מן הכתוב במסמך..." (ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי ואח' [22], בעמ' 1418) (ראה גם: r. Cross, on 1990 700,th ed., by c. Tapper 7,evidence london); א' הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 171). טענת המשיב מכוונת, למעשה, כנגד התביעה. טענתו אינה פוגעת במישרין בתוכנו של המסמך, אלא אך נוטלת ממנו – כמות שהוא ומבלי לשנות את תוכנו – את כוחו לשמש בסיס לחיוב המתבקש ממנו (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשנ"א) 741). בתור שכזו מותר גם מותר לקבלה (ע"א 495/82 עמל הנגב בע"מ נ' מזור ואח' [23], בעמ' 76)...".

           

            במקרה דנן אין הנתבע מכחיש את תוכנו של ההסכם.

            טענתו היא, כי התובע אמר לו שלא ידאג משום שאין בכוונתו לחזור לנהל חנות תכשיטים וגרם לו להבין שלא יאכוף את ההתחייבות.

            לכאורה, מדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב שכן מדובר בהסכמה המשנה תנאי בהסכם.

            לאחר שבחנתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי דין התנגדות התובע להידחות.

            התובע נחקר בחקירתו הנגדית בשאלה זו ומסר גרסה מפורטת ללא התנגדות ו/או הסתייגות מצד באי כוחו (עמ' 8, 9).

            הנתבע נחקר חקירה נגדית בשאלה זו על ידי ב"כ התובע.

            כאשר הנושא "נפתח" בחקירת התובע ללא התנגדות באי כוחו, אין כל מניעה לבחון את העדויות לגופן.

            לאחר שקראתי את התצהירים, עיינתי במסמכים ושמעתי חקירות הצדדים, אני מעדיפה גרסת הנתבע בענין זה על פני גרסת התובע. עדותו של הנתבע היתה מקובלת עלי.

 

(12)       אשר לטענה, כי התובע לא דרש מהנתבע להשיב החנות למצב הקודם, אני דוחה אותה.

            הנתבע העיד בענין זה, כי אינו זוכר שקיבל את המכתב נספח ח' לתצהיר התובע. לא שוכנעתי, כי הצהיר אמת.

            זאת ועוד, במכתב נספח ז(1) לתצהיר התובע נאמר, כי התובע מבקש לקבוע את יום 15/12/2005 כמועד ביקורו במושכר. מהראיות התברר, כי הביקר נערך באותו יום (הנתבע וגב' פרס לא הכחישו זאת). יש בכך כדי להעיד, כי הנתבע קיבל את המכתב.

            לא התעלמתי מהעובדה, כי חותמת הדואר על אישור משלוח דברי דואר רשומים, נספח ז(2), נושאת תאריך קודם לתאריך המכתב. ייתכן, כי נפלה טעות בתאריך המכתב ז(1), מכל מקום שוכנעתי, כי ביקור התובע במושכר נערך ב-15/12/2005, כפי שביקש התובע במכתב הנ"ל.

 

ב.         האם הושגה הסכמה בעל פה בין הצדדים לפיה אם יעמוד הנתבע בהסכם לא תהיה מניעה להמשיך את תקופת השכירות מעבר לתקופה שנקבעה בהסכם, בשכר דירה שייקבע לפי מחיר השוק כמקובל באזור לגבי נכסים דומים?

 

(1)        הנתבע הצהיר, כי הושגה הסכמה בינו לבין התובע, כי אם יקיים הסכם השכירות באופן תקין לא תהיה מניעה לכך שימשיך תקופת השכירות מעבר לאמור בהסכם וזאת בסכום כספי שיסוכם בין הצדדים אשר ייקבע לפי מחיר השוק אשר יהיה כמקובל באזור לגבי נכסים דומים באותה עת (ס' 5 לתצהיר).

 

(2)        הנתבע נשאל על הצהרתו זו בחקירתו הנגדית ואמר, שסוכם בין הצדדים, כי אם הכל יהיה בסדר יוכל לממש אופציה להמשיך השכירות (עמ' 36, ש' 8-10).

            אני דוחה הטענה.

            ראשית, גם אם הושגה הסכמה כנטען על ידי הנתבע בס' 5 לתצהירו דעתי היא, כי אין בהסכמה זו משום מתן אופציה.

            כל שהוסכם, אם בכלל הוא, כי אם יקיים הנתבע את תנאי ההסכם קיימת אפשרות להארכת תקופת השכירות בכפוף להסכמה על גובה שכר הדירה שיקבע לפי המקובל בשוק.

            אין בהסכמה זו אם בכלל, מתן אופציה אלא הצהרת כוונות בלבד.

 

(3)        בניגוד לטענה המשתמעת מתצהירו של הנתבע אישר הוא בחקירתו, כי לא ניתנה לו אופציה (עמ' 36, ש' 2-4).

            בהמשך, חזר ואמר, כי היה סיכום בדבר מתן אופציה (שם, ש' 11-12).

            כאמור לעייל, אני דוחה הטענה.

            הוראות ההסכם ברורות ואין בהן אופציה כלשהי להארכת הסכם השכירות.

            הנתבע טוען להסכמה בעל פה.

            התובע מכחיש זאת (ס' 11 לתצהירו).

            בספרו של המלומד י. קדמי, על הראיות חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס"ד-2003, בעמ' 1310 מצוטט ע"א 138/56 "שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב יש להניח שבכך באו לסכם כל מו"מ שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם...".

            מדובר בגרסה כנגד גרסה. הנתבע לא הוכיח טענתו במאזן ההסתברויות בשיעור הנדרש במשפט אזרחי, 51% לפחות.

            זאת ועוד, צודק התובע בטענתו, כי הנתבע הפר את הוראות הסכם השכירות לפחות בענין הערבות הבנקאית אשר לא המציאה כפי שנקבע בהסכם ולפיכך בכל מקרה אין מדובר במצב אשר בו קיים הנתבע את ההסכם באופן תקין, וממילא לא התקיים התנאי המקנה הזכות הנטענת ככל שניתנה, אם בכלל.

 

ג.          האם כטענת הנתבע, סירב התובע להשכיר לו את החנות וכן סירב להשכירה לשוכר חלופי אשר הוצע לו והכל בחוסר תום לב?

 

(1)        מהראיות התברר, כי התובע סירב להשכיר לנתבע את החנות מעבר לתקופת השכירות אשר נקבעה בהסכם.

            התובע הצהיר, כי הסיבה לכך היתה שהנתבע לא קיים התחייבותו להמציא ערבות בנקאית אוטונומית בלתי מסויגת בסך 25,000 ¤ לתקופה שתפוג 60 ימים לאחר תום תקופת השכירות (ס' 16(1) להסכם).

            התובע הצהיר, כי הנתבע המציא ערבות על סך של 20,000 ¤ לתקופה של שנה בלבד, וכי פניותיו לנתבע להמציא ערבות כנדרש לאחר תום תקופת הערבות הראשונה לא נענו.

            עוד הצהיר התובע, כי משפג תוקף ערבות הבנקאית הראשונה פנה הוא לאביו של הנתבע אשר מימן את הערבות וזה הודיע לו, כי אין בכוונתו לממן עבור הנתבע כל ערבות בנקאית נוספת.

            התובע הצהיר, כי כאשר פנה פעם נוספת בעניין זה לנתבע איים עליו הנתבע, כי אם ימשיך ללחוץ עליו לא יפנה את החנות בתום תקופת השכירות ויהיה עליו להגיש תביעה כדי לפנותו (ס' 12 לתצהיר).

            התובע חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית (עמ' 11, ש' 4-13). עדותו היתה נאמנה עלי.

 

(2)        הנתבע לא סתר את גרסת התובע בענין מחדלו להמציא הערבות הבנקאית כנדרש (יש לשים לב, כי אין בתצהירו כל התייחסות לנושא).

            על חשיבותה של הערבות הבנקאית כבטחון להבטחת קיום התחייבויות של שוכר בהסכם שכירות אין צורך להכביר מילים. כאשר הנתבע לא המציא הערבויות כנדרש, למרות פניות חוזרות ונשנות מצידו של התובע, אך סביר שהתובע לא היה מעונין להמשיך להשכיר את החנות לנתבע ואין לראות בסירובו חוסר תום לב.

 

(3)        התובע אישר בתצהירו, כי סירב להצעתו של הנתבע להמציא שוכר חלופי והסביר, כי לא רצה כל קשר עם הנתבע ו/או אדם הקשור אליו וזאת לנוכח התנהגותו של הנתבע אשר לא פינה את החנות במועד סיום השכירות 31/12/2005, לא תיקן את הליקויים ולא הכשיר אותה כחנות תכשיטים, הודיע לו, כי לא יפנה את החנות וניסה לשכנע אותו להאריך את הסכם השכירות (ס' 15 , 16 לתצהיר).

            התובע הצהיר, כי לאור לחצו של הנתבע נאלץ לקיים פגישה עם מיודעיו של הנתבע אשר כביכול היו מעוניינים לשכור את החנות וזאת בשל איום הנתבע, כי אם לא יעשה כן לא יפנה את החנות. בפגישה האמורה לא הגיע התובע להסכם שכירות עם מיודעי הנתבע בין היתר הואיל וממילא לא הסכימו לדמי השכירות אותם ביקש.

            התובע הצהיר, כי בכל מקרה גם לו? היה מושג הסכם היה התובע מבטל אותו מחמת פגם ברצון, וזאת מיד לאחר פינוי החנות על ידי הנתבע (ס' 17 לתצהיר).

            יש לשים לב, כי הנתבע לא חזר בתצהירו על הכחשתו בכתב ההגנה, כי איים על התובע (ס' 12 לכתב ההגנה).

            על רקע מערכת היחסים העכורה בין הצדדים ואיומיו של הנתבע לא לפנות את החנות אם ימשיך התובע בדרישותיו להמצאת הערבות הבנקאית ובהמשך אם לא יסכים להשכיר את החנות לשוכר החלופי אשר הוצע על ידי הנתבע, תגובתו של התובע סבירה ואינני סבורה, כי נהג בחוסר תום לב.

            בכל מקרה, כאמור לעייל, דעתי היא, כי לא חלה על התובע כל חובה להשכיר את החנות לנתבע לתקופה נוספת ו/או להסכים להצעתו לשוכר חלופי שהרי כאמור לעייל התובע לא נתן לנתבע כל אופציה להמשך השכירות.

 

ד.         נזקי התובע כתוצאה מהפרות ההסכם על ידי הנתבע.

 

(1)        להוכחת הנזקים אשר נגרמו לו עקב הפרות ההסכם על ידי הנתבע הגיש התובע חוות דעת של מהנדס בנין אליעזר גוכמן מיום 16/12/2007 (נספח יב' לתצהיר).

(2)        הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית ולא הזמין את המהנדס גוכמן לחקירה. לפיכך טוען התובע בסיכומיו, כי יש לקבל את חוות הדעת כפי שהיא (ס' 16 לסיכומי התובע).

 

(3)        מהנדס גוכמן העריך את עלות תיקוני הריצוף השבור, החורים בקירות ובנוסף עבודות טיח וצבע וכן תיקון המזגן בסכום כולל של 10,522 ¤ בצירוף מע"מ (ס' א-ג, עמ' 3 ו-4 לחווה"ד).

            התובע העמיד תביעתו בגין התיקונים ע"ס 6,579 ¤ (ס' 11 לכתב התביעה, ס' 2 לסיכומים).

 

(4)        הנתבע טוען בכתב הגנתו וחזר על כך בסיכומיו, כי התיקונים לא בוצעו בפועל.

            בע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח', פ"ד נ(4) 567, בעמ' 572 נקבע: "הניזוק אינו חייב לתקן את נזקו כדי לזכות בפיצוי על-ידי מי שאחראי לנזק שנגרם לו, ואין נפקא מינא אם הוציא הוצאה לתיקון הנזק אם לאו".

            לפיכך, אין לזקוף לחובת התובע העובדה, כי לא הובאה ראיה לתיקון  בפועל של הקלקולים ו/או להפחתת דמי השכירות לשוכר החדש, ויש לחייב הנתבעים לשלם לתובע את תמורת תיקון הקלקולים כאמור לעייל.

 

(5)        אשר לפיצויים הנתבעים בגין חלון הראווה והסורג, כאמור לעייל דעתי היא, כי אין הנתבע חייב לפצות את התובע בגין פרטי הציוד האמורים.

 

(6)        אני רואה להבהיר, כי גם לו? הייתי מגיעה למסקנה, כי הנתבע הפר ההסכם בכך שלא התקין החלון והסורג דעתי היא, כי אין התובע זכאי לסכומים אשר נקבעו בחוות הדעת.

            לא הוכח מה היה סוג החלון והסורג אשר היו בחנות מלכתחילה ומה היה שווים.

            המהנדס גוכמן מפרט בחוות דעתו מחיר התקנת חלון מיוחד וסורג, שניהם כמוצרים חדשים, ללא כל התייחסות לסוג החלון והסורג הקודמים, מבלי לקחת בחשבון, כי מדובר בפרטי ציוד משומשים אשר כלל לא ברור אם ניתן היה לעשות בהם שימוש למטרתם נוכח זמן שחלף מאז פורקו ועד תום תקופת השכירות.

            בע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב ואחר נ' לקי דרייב בע"מ ואח', פ"ד ל(2) 207, בעמ' 217 קבע בית המשפט: "... הכלל הוא שהמזיק חייב להעמיד את הניזק באותו מצב שהיה לולא המעשה שגרם לנזק, ובהתאם לזה לפצותו בכסף, כלומר לתת לו את האפשרות לרכוש חפץ אחר במקום הגנוב...".

            קביעות המהנדס בחוות הדעת אינן מעמידות את התובע במצב בו היה לולא נגרם הנזק, אלא מיטיבות עמו באופן משמעותי עד כדי חשש לעשיית עושר ולא במשפט.

            לפיכך, דעתי היא, כי לא ניתן לקבל את קביעות המהנדס באשר למחירי החלון והסורג.

            לאור כל האמור לעייל, אני דוחה רכיבים אלה של התביעה.

 

(7)        התובע עותר לחייב את הנתבע לשלם לו שכר דירה עבור 3 חדשי שכירות.

            התובע הצהיר, כי הנתבע לא פינה החנות (ס' 16 לתצהיר), אך לא פירט בתצהירו מתי פינה הנתבע את החנות בפועל.

            התובע הצהיר, כי השכיר החנות לאחר ביום 2/4/2006 (ס' 21 לתצהיר).

 

(8)        יש לשים לב, כי הנתבע וגב' פרס לא פירטו בתצהיריהם מועד פינוי החנות בפועל.

            הנתבע נשאל בחקירתו:

            "ש. נכון שקנית את החנות והחזרת אותה לתובע אחרי 2006?

            ת. כן, מס' ימים אחר כך. כשהחנות היתה סגורה כמובן."

            (עמ' 44, ש' 9-10).

            אני קובעת, כי איש מהצדדים לא הוכיח מתי בפועל פינה הנתבע החנות והחזיר החזקה בה לתובע. עם זאת, הנתבע הודה, כי הדבר היה בתחילת 2006.

 

(9)        התובע לא הוכיח, כי העיכוב בהשכרת החנות לשוכר החדש נעוץ במעשה או מחדל של הנתבע.

            אינני מקבלת טענתו, כי הסיבה לעיכוב נעוצה במחדליו של הנתבע להכשיר את החנות כחנות תכשיטים, וכי רק לאחר שהבין, כי אפסו הסיכויים לכך שהנתבע יכשיר את החנות כאמור לעייל החל לנסות לאתר שוכר למטרה אחרת.

            בצדק טען הנתבע, כי במודעות שפירסם התובע, לא נאמר, כי החנות מיועדת להשכרה כחנות תכשיטים.

            לא שוכנעתי, כי התובע יצא ידי חובתו להקטין את הנזק בענין זה.

 

(10)       בשים לב להצהרת התובע, כי ביום 2/4/2006 הושכרה החנות לאחר, על יסוד הודאתו של הנתבע, כי מסר החזקה בחנות לתובע בתחילת 2006, אני קובעת על דרך האומדנא, כי על הנתבע לפצות את התובע בגין עיכוב בהחזרת החזקה במשך חודש אחד, דהיינו סך בש"ח בשווי של 1,500$ בצירוף מע"מ כחוק.

 

(11)       התובע עותר לחייב את הנתבע בפיצוי בגין עוגמת נפש אשר גרם לו בתגובותיו לדרישות התובע לתיקון ההפרה לרבות איומים באלימות בסך של 10,000 ¤.

            כאמור לעייל, הנתבע לא הכחיש בתצהירו, כי איים על התובע באלימות.

            הצהרתו של התובע לפיה הנתבע איים לא לפנות החנות אם ימשיך בדרישותיו, נאמנה עלי.

            נקל לשער את עוגמת הנפש אשר גרם הנתבע לתובע במעשיו ובמחדליו האמורים.

            אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה של התביעה על סך של 1,500 ¤.

 

(12)       אני דוחה תביעת התובע לתשלום שכר טרחה בגין משלוח מכתב עורך הדין.

            התשלום לא הוכח כדבעי.

 

7.         בשולי הדברים, הנתבע טען, כי התובע הוא אשר גרם לו נזק בכך שנמנע מלהאריך לו את תקופת השכירות וסירב להצעתו לשוכר חלופי.

            אין ממש בטענה זו.

            ראשית, הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד.

            שנית, כבר קבעתי לעייל, כי התובע לא נתן לנתבע אופציה כלשהי להארכת הסכם השכירות ולפיכך ככל שהוציא הנתבע הוצאות לצורך הקמת וניהול עסקו בחנות, הרי שהדבר היה בשיקול דעתו ואין הוא יכול לגלגל את האחריות להפסדיו, ככל שהיו, לפתחו של התובע. יש לציין, כי ההפסדים הנטענים לא הוכחו כדבעי. בין היתר התברר, כי ציוד אשר הנתבע טען, כי רכש עם כניסתו לחנות נרכש כשנה קודם לכן.

            עיון בתדפיסי הוצאות והכנסות של הנתבע מעלה, כי העסק "לא שגשג" לנקוט לשון המעטה.

 

8.         לאור כל האמור לעייל אני מחייבת הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד (נתבעים 2 ו-3 כערבים להתחייבויות הנתבע בהסכם) לשלם לתובע הסכומים כדלקמן;

א.         סך של 6,579 ¤ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6/6/2006 ועד התשלום המלא בפועל.

ב.         סך בש"ח בשווי של 1,500$ שישולמו לפי השעה היציג של הדולר שהיה ידוע בפועל בצירוף מע"מ כחוק.

ג.          סך של 1,500 ¤ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ד.         בנוסף אני מחייבת את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 2,500 ¤ בצירוף מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום כ"א באב, תשס"ט (11 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

__________________

ריקי שמולביץ, שופטת

 

002795/06א  133 חלי סלומון