בתי המשפט

 

 

פסק דין

 

1.    התובעת, ילידת שנת 1978, נפגעה בתאונת דרכים ביום 22.12.02 בשעה שנהגה ברכבה והתנגשה ברכב שהיה לפניה (להלן: "התאונה"), וזאת בנסיבות המזכות אותה בפיצויים בגין נזקי גוף מאת הנתבעות (המבטחות) לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

 

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות והכיסוי הביטוחי, והדיון התמקד בנזק שנגרם לכאורה לתובעת ובשיעור הפיצויים שיש לפסוק בגינו.

 

יצוין כי התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

 

הנכות הרפואית – העובדות והטענות

 

2.    לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא סובלת מכאבים ומגבלות בתנועות הגב, הצוואר והברכיים, כאבי ראש, סחרחורות, בחילות והקאות, כאבים וצפצופים באוזניים, ואף קיבלה טיפולים שונים במסגרת קופת-החולים (יצוין כי התובעת לא פנתה בתחילה לחדר המיון).

 

3.    לבקשת התובעת מונו ד"ר מריו אייכנבלט בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה האורטופדי") וד"ר איתן יניב בתחום אף-אוזן-גרון (להלן: "המומחה") כמומחים רפואיים מטעם בית-המשפט.

 

4.    המומחה האורטופדי הגיע למסקנה, כי לתובעת לא נותרה נכות אורטופדית צמיתה עקב וכתוצאה מן התאונה, ועל מסקנה זו אין חולק.

 

5.    המומחה, מצידו, בדק אף הוא את התובעת ובחוות-דעתו מיום 11.9.04 (להלן: "חוות-הדעת הראשונה") קבע לתובעת 10% נכות בשל חירשות חד-צדדית, 10% נכות בשל טיניטוס קבוע ו-10% נכות בשל סחרחורת קלה ללא רפלקסים פתולוגיים, ובסך הכול נכות רפואית צמיתה של 27%.

 

6.    ביום 9.3.05 הפנה בא-כוח הנתבעות שאלות הבהרה למומחה אודות חוות-דעתו. בתגובה לשאלות אלה הפנה המומחה את התובעת לביצוע סדרת בדיקות (להלן: "הבדיקות המשלימות"). בעקבות תוצאות הבדיקות המשלימות הגיש המומחה חוות-דעת משלימה ביום 29.11.05 (להלן: "חוות-הדעת המשלימה"), שבמסגרתה הותיר את קביעתו בעניין 10% נכות בשל סחרחורת בלבד וביטל את קביעתו ביחס לחירשות החד-הצדדית והטיניטוס שיוחסו לתובעת בחוות-הדעת הראשונה. וכך נאמר, בין היתר, בחוות-הדעת המשלימה:

 

מאחר ושתי הבדיקות הנ"ל תקינות הרי שניתן לקבוע באופן מוחלט שהגב' יפת שומעת היטב בשתי האוזניים. לא ניתן לקבוע את סף השמיעה אך לבטח בדיקות השמיעה המעידות על חירשות באוזן אחת הינן בדיקות שקריות.

הגב' יפת יצרה מצג שווא כאילו היא חירשת לגמרי באוזן אחת ולא היא.

הגב' יפת גם מסרה על טינטון באוזן החירשת. אין דרך אובייקטיבית לבדוק טנטון אבל א) לנוכח הנ"ל קשה לי להאמין שיש לה טינטון. ב) עפ"י תקנות המל"ל נכות בגין טינטון ניתנת רק בנוכחות בדיקת שמיעה אופיינית. מאחר ושמיעתה תקינה הרי גם הנכות בגין טינטון מתבטלת. כאמור לגב' יפת אין גם נכות בגין ירידת שמיעה.

[עמ' 2 לחוות-הדעת המשלימה.]

 

 

עם זאת, המומחה ציין בחוות-הדעת המשלימה כי לאור מצג השווא שיצרה התובעת בבדיקת השמיעה, הרי שהתעורר בלבו ספק אף ביחס לקביעת הנכות בשל הסחרחורת, הנשענת בעיקרה על תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת, וקבע כי "ייתכן מאד שגם עניין הסחרחורת הינו מצג שווא".

 

וכך תיאר המומחה מאוחר יותר בעדותו בבית-המשפט את התרשמותו מן התובעת ומתלונותיה:

 

...היא אמרה לי בזמן הבדיקה ביוני 2004 "מרגישה שהראש מסתובב". היא תיארה סחרחורת אמיתית. שבדקתי אותה, התרשמתי מאוד מאמינותה ובהתאם פסקתי את מה שפסקתי. אח"כ התברר שהיא הצליחה לעבוד עליי, הצליחה לעבוד עליי בגדול. התרשמתי מאוד מהנבדקת, אני כותב את הלבטים שלי בחוות הדעת הראשונה, אני כותב שיש לי בעיה אבל מאוד התרשמתי מהכנות שלה ולכן פסקתי את מה שפסקתי. אח"כ הבדיקות האובייקטיביות הראו שהיא שחקנית טובה, היא עבדה עלי, ידעה את הסימפטומים הנכונים, ידעה לתאר את זה נכון.

...

ש. אתה עצמך גם לא היית מאמין לה לגבי הסחרחורות, לאור מה שגילית שעבדה עליך?

ת. היום יש לי ספק מאוד גדול, אין בדיקה אובייקטיבית והבדיקה האובייקטיבית שלה היא גבול הנורמה.

[עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 20-10.]

 

 

7.    הצדדים נחלקו ביניהם ביחס לעניין זה, העומד למעשה ביסוד התביעה.

 

התובעת, מצידה, עתרה להותיר את קביעת המומחה בעניין הסחרחורת ולפסוק לה בשל כך נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%. לטענתה, השינויים הקיצוניים במסקנות הרפואיות שבחוות-דעתו של המומחה ובהתרשמותו ממהימנותה נועדו להוות כיסוי על מחדליו וחוסר מקצועיותו של המומחה, תוך שהוא מבקש להציג את התובעת כמי שאינה דוברת אמת במטרה להסיט את תשומת הלב מכשליו המקצועיים.

 

התובעת הוסיפה וטענה, כי היא מודעת לבעייתיות הקיימת בתוצאות בדיקות שמיעתה, אולם אין בידה הכלים או הידע המקצועי להסביר מה גרם לתקלה בתוצאות בדיקות אלה, וכי היא מעולם לא התלוננה בפני המומחה על חירשות.

 

לחילופין, טענה התובעת כי יש לפסול את חוות-דעתו של המומחה, ולאמץ בתחום זה את קביעת המל"ל, אשר קבע לה 10% נכות בגין טינטון, וזאת כקביעת נכות על-פי דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק.

 

8.    הנתבעות טענו מנגד, כי נוכח קביעות המומחה אין ליתן אמון בתלונות הסובייקטיביות של התובעת בנושא הסחרחורת, וכפועל יוצא מכך - ובהעדר ראיה אחרת לדבר - יש לקבוע כי התובעת אינה סובלת מנכות רפואית צמיתה בגין התאונה.

 

עוד טענו הנתבעות, כי יש לדחות את בקשת התובעת לעניין אימוץ קביעת המל"ל כנכות על-פי דין, שכן משבחרה התובעת לפסוע בדרך שהותוותה בסעיף 6א לחוק וביקשה כי שיעור נכותה ייקבע על-ידי חוות-דעת מומחים מטעם בית-המשפט, אין היא יכולה עוד לחזור בה מכך.

 

הנכות הרפואית – דיון והכרעה

 

9.    אדון תחילה באפשרות לקבוע את נכותה הרפואית של התובעת בהתאם לקביעת המל"ל. לאחר מכן - ובמידת הצורך - אדון בנכותה של התובעת בהתאם לחוות-הדעת של המומחה.

 

קביעת הנכות הרפואית על-פי קביעת המל"ל

 

10.  כידוע, תחת סימן ג' של פרק ב' לחוק חוסים שני סעיפים, המהווים מסלולים חלופיים לקביעתה של נכות רפואית של נפגע בתאונת דרכים: סעיף 6א לחוק, שעניינו מינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט; וסעיף 6ב לחוק, שעניינו קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר.

 

הפסיקה פירשה את סעיף 6ב הנ"ל באופן המורה כי קביעת נכות על-פי דין תהווה קביעה מחייבת כאשר דרגת הנכות שנקבעה מתייחסת לנכות "יציבה", הקביעה קדמה לשמיעת הראיות בפני בית-המשפט ודרגת הנכות נקבעה על-פי דין מתאים (ראו: א' ריבלין, תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999), בעמ' 450 (להלן: "ריבלין").

 

אשר לתנאי השני מבין שלושת התנאים הנ"ל, קרי השאלה מתי החלו ב"שמיעת הראיות", הרי שבעקבות פסיקות סותרות בנושא הוכרעה הסוגיה על-ידי בית-המשפט העליון ברע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89, 95-94, שם נפסק כי יש לראות את מועד הגשת חוות-הדעת של המומחה הרפואי לבית-המשפט כמועד תחילת "שמיעת הראיות" כמשמעותו בסעיף 6ב לחוק. עוד נפסק שם כי המסלול על-פי סעיף 6א לחוק הוא בבחינת "דרך המלך", בעוד שהמסלול על-פי סעיף 6ב לחוק הוא חריג בלבד המתקיים בנסיבות מיוחדות.

 

בהקשר זה יש להדגיש, כי התכלית העיקרית של סעיף 6ב לחוק הינה האפשרות למנוע את מינויו של מומחה רפואי מטעם בית-המשפט לשם קביעת דרגת נכותו של התובע עקב התאונה, כאשר זו כבר נקבעה על-פי דין אחר, ובכך לחסוך הוצאות וטרחה (ראו ריבלין, בעמ' 457-456). למותר לציין, אפוא, כי תכלית זו ממילא לא תושג בשעה שכבר נתמנה מומחה רפואי מטעם בית-המשפט וחוות-דעתו כבר הוגשה.

 

11.  במקרה דנן, אף אם נתעלם מחוות-דעתו הראשונה של המומחה, הרי שחוות-הדעת המשלימה הוגשה כאמור ביום 29.11.05 ואילו קביעתה של הוועדה הרפואית של המל"ל ביחס לנכותה של התובעת נעשתה רק ביום 16.1.08.

 

12.  מכוח הלכה ברורה ומבוססת זו, אני דוחה אפוא את טענת התובעת וקובעת כי נכותה הרפואית בתביעה זו תיקבע על-פי חוות-דעת המומחים הרפואיים מטעם בית-המשפט, אשר מונו בתיק לבקשתה של התובעת.

קביעת הנכות הרפואית על-פי קביעת המומחה

 

13.  המסלול שלפיו תיקבע נכותה הרפואית של התובעת במקרה זה הוא אפוא המסלול הקבוע בסעיף 6א לחוק, קרי המסלול המסתמך על חוות-הדעת של המומחים הרפואיים מטעם בית-המשפט.

 

14.  כאמור לעיל, סלע המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה הוא אם תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת בדבר הסחרחורת ממנה היא סובלת הוכחו במידה הדרושה במשפט האזרחי, וזאת על רקע מסקנתו של המומחה בדבר חוסר המהימנות שהתגלה לכאורה ביחס לתלונותיה האחרות.

 

15.  לאחר ששבתי ועיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובחומר הרפואי שאותו צירפה התובעת, שמעתי את העדויות וקראתי את שתי חוות-הדעת של המומחה ואת תשובותיו לשאלות ההבהרה, אני רואה לנכון לדחות את קביעתו הראשונית של המומחה בכל הקשור לנכות שנגרמה לתובעת בשל הסחרחורת ולקבל את הסתייגויותיו כפי שהובאו לאחר מכן בחוות-דעתו המשלימה, באופן שייקבע כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה.

 

16.  ככלל, עדותה של התובעת בפניי ביחס לסחרחורת ממנה היא סובלת עוררה בי אמון מסוים ובנסיבות "רגילות" היה ניתן אולי לקבלה, וזאת, כמובן, גם בהסתמך על התרשמותו של המומחה כאמור בחוות-דעתו הראשונה.

 

יחד עם זאת, הדברים שונים בעיניי ביחס למקרה מיוחד זה.

 

הואיל ומדובר בתלונה סובייקטיבית, ולאור עדותו של המומחה בפניי המצוטטת לעיל, לפיה התעורר אצלו ספק באשר לקיומה של סחרחורת אצל התובעת לאחר שהתברר לו כי התובעת "עבדה עליו", כלשונו, הרי שלא ניתן יותר להסתפק בעדותה של התובעת כשלעצמה על מנת להוכיח את התביעה במידה הדרושה במשפט האזרחי. בנסיבות אלה דרוש אפוא לטעמי "דבר מה נוסף" מעבר לעדותה של התובעת, כגון ראיה חיצונית אשר תתמוך בעדותה של התובעת ובתלונותיה הסובייקטיביות.

 

בהקשר זה יצוין, כי למרות שמקובלת עלי טענתה הנ"ל של התובעת (אשר אושרה בעדות המומחה), לפיה התובעת לא התלוננה בפני המומחה על חירשות אלא טענה כי היא חשה ירידה בשמיעה וטינטון, הרי שקשה לקבל את העובדה לפיה לאחר שהוגשה חוות-הדעת הראשונה, שבה קבע המומחה, כאמור, במפורש כי התובעת אינה שומעת כלל באחת האוזניים, התובעת לא העמידה את המומחה ואת בית-המשפט על טעותו של המומחה, אלא הוסיפה להתבסס בתביעתה על קביעה שגויה זו. בכך יש כדי לעורר סימן שאלה ביחס לאמינותה של התובעת, המחייב כאמור הבאת ראיה נוספת לתמיכה בעדותה. לכך יש להוסיף גם את הפערים שנתגלו בין התלונות הסובייקטיביות של התובעת בפני המומחה האורטופדי לבין ממצאיו של מומחה זה.

 

עוד יצוין בהקשר זה, כי למרות הדברים שהשמיעה התובעת בסיכומיה, כאמור לעיל, ביחס למקצועיותו של המומחה, הרי שככל שמדובר במסלול על-פי סעיף 6א לחוק התובעת השלימה למעשה עם האמור בחוות-הדעת המשלימה ולא ביקשה לפסול חוות-דעת זו ולדבוק, למשל, בחוות-הדעת הראשונה. במלים אחרות, בהינתן מצב שבו המסלול על-פי סעיף 6ב לחוק אינו פתוח בפני התובעת כאמור לעיל, הרי שבמסלול לפי סעיף 6א לחוק התובעת לא עמדה יותר בסיכומיה על הטענה בדבר נכות בשל טינטון וחירשות (ולמעשה כלל לא עמדה יותר על הטענה בנוגע לירידה בשמיעה שלא הוזכרה גם בפסיקת המל"ל), אלא טענה, כאמור, כי יש לפסוק לה נכות בגין סחרחורת בלבד. בנסיבות אלה התובעת אינה יכולה לבחור לאיזה חלק של חוות-הדעת להתייחס (הקביעה בדבר הנכות בשל סחרחורת) ומאיזה חלק של חוות-הדעת להתעלם (ההערות בנוגע לאמינותה של התובעת), ויש לקרוא את חוות-הדעת המשלימה כמכלול.

 

17.  נבחן אפוא אם קיימת ראיה חיצונית כלשהי לקיומה של סחרחורת אצל התובעת, כאשר ניתן בהקשר זה להתייחס לשתי ראיות עיקריות - בדיקת ה-ENG שנערכה לתובעת ועדותו של מר ארז אנקר.

 

18. אשר לבדיקת ה-ENG שנערכה לתובעת, הרי שהמומחה הבהיר במספר הזדמנויות כי ביחס לסוג מסוים של נכות בגין סחרחורת אין בה כדי לאושש או לשלול את תלונותיו הסובייקטיביות של הנבדק. וכך, למשל, כתב המומחה בתשובותיו מיום 4.3.07 לשאלות הבהרה שהיפנה אליו בא-כוח הנתבעות:

 

הבדיקה תקינה פרט לבדיקת ה-Optokinetic המדגימה תגובה מעט חלשה יחסית לתדירות הגירוי. כפי שכתבתי בחוות דעתי המשלימה, קביעת נכות בנושא סחרחורת אינה מחייבת נוכחות בדיקות אובייקטיביות פתולוגיות.

ידועים מקרים בהם החולים סובלים מסחרחורת ממקור ווסטיבולרי וכל הבדיקות האובייקטיביות תקינות. לכן בעיקרון הקביעה של 10% נכות מתאימה למקרה שלפנינו.

בנוסף הבדיקה האופטיקינטית כאמור לעיל מדגימה תגובה מעט חלשה וזאת כמובן בדיקה אובייקטיבית שאינה תלויה ברצונו של הנבדק. לפיכך בכל מקרה אחר הייתי קובע 10% נכות ללא היסוס.

הבעיה שהגב' יפת הציגה מצג שווא כאילו היא חירשת באוזן אחת, דבר שהתברר כשקר בבדיקות אובייקטיביות, ולכן גם קבעתי בחוות דעתי המשלימה שאין לה נכות בגין ירידת שמיעה. מאחר והגב' יפת מסרה אינפורמציה כוזבת בנושא השמיעה ייתכן מאד ומסרה אינפורמציה כוזבת גם בנושא הסחרחורת.

הבדיקות האובייקטיביות (ENG) אותן בצעה לא בהכרח מאשרות או שוללות נוכחות סחרחורת. תנאי הכרחי לקביעת נכות בגין סחרחורת הינה עצם קיום הסחרחורת. אינפורמציה זאת עלינו לקבל מהנבדק.

מאחר וכאמור אני חושש שתלונת הגב' יפת בנושא הסחרחורת אינה אמיתית קשה לי לקבוע דעה מוחלטת בנושא.

לדעתי תפקידו של בית המשפט לקבוע אם הגב' יפת אומרת אמת או משקרת.

אם היא אינה דוברת אמת נכותה בגין סחרחורת הינה 0%, אך אם בית המשפט יתרשם שהיא דוברת אמת אז כאמור מגיעים לה 10% כפי שציינתי בעבר.

 

 

במלים אחרות, משקבענו כי אין די בעדותה של התובעת כשלעצמה על מנת להוכיח את דבר היותה סובלת מנכות בשל סחרחורת, הרי שאין בבדיקת ה-ENG שנערכה לתובעת כדי לשמש "חיזוק" אובייקטיבי וחיצוני לעדות זו, שמשקלה נמוך מאד כאמור לעיל.

 

אשר לממצא הנ"ל ביחס לבדיקת ה-Optokinetic, הרי שכאמור בחוות-דעתו של המומחה, אף הוא אינו יכול לשמש ראיה חיצונית במקרה שבו משקלה של התלונה הסובייקטיבית של הנבדק נמוך. על כל פנים, בא-כוח התובעת לא חקר את המומחה בנקודה זו ואין בפני בית-המשפט בעניין זה אלא את המצוטט לעיל.

 

19.  אשר לעדותו של מר ארז אנקר, המשמש כמורה לשל"ח במחוז תל-אביב, הרי שהלה העיד כי החליף את התובעת בתפקידה מן הסיבות הבאות:

 

ש: איך נכנסת לתפקידך?

ת: מורים לשל"ח שרוצים להתקדם בתחום, קצת עוזרים לעצמם להתקדם בתחום, מגיעים למשרה.

ש: היית במקום התובעת בעצם?

ת: כן. היא התלוננה על מיחושים, שמעתי אותה התלוננה על כאבים בגב ובברכיים. זה מה שאני שמעתי.

[פרוטוקול עמ' 38 שורות 22-17.]

 

 

נראה אפוא כי גם עדות זו של מר אנקר אינה מהווה תמיכה חיצונית לכך שהתובעת סבלה מסחרחורת.

 

20.  לסיכום: בנסיבות אלה, ומשלא הובאה כל ראיה אובייקטיבית בידי התובעת לתמיכה בתלונתה הסובייקטיבית בנוגע לסחרחורת שממנה היא סובלת, אני קובעת כי לא נותרה לה כל נכות רפואית צמיתה בשל התאונה.

 

הנכות התפקודית

 

21.  לאור המסקנה שאליה הגעתי ביחס לנכותה הרפואית של התובעת, הרי שיש לקבוע כי התובעת אף אינה סובלת מנכות תפקודית כלשהי, ומכאן שאין מקום לפסוק לה פיצויים בראשי הנזק שיסודם בנכות התפקודית (כגון הפסדי שכר לעתיד, הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד, עזרת הזולת לעתיד וכיו"ב).

 

על כל פנים, אף בהתעלם מן הקביעה ביחס לנכות הרפואית לא שוכנעתי כי התובעת סובלת מנכות תפקודית כלשהי וכן לא הוכחו בפניי נזקים כלשהם שנגרמו לתובעת בגין ראשי נזק אלה, כגון הפסד כושר השתכרות וכיו"ב (להבדל בין "נכות תפקודית" ל"הפסד כושר השתכרות" ראו ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792).

 

הפסדי שכר לעבר/אובדן ימי מחלה

 

22. התובעת טענה כי שכרה בחודשיים שקדמו לתאונה – שהיו החודשיים היחידים שבהם עבדה במשרה מלאה כמורה מן המניין – עמד על סך של כ-6,000 ¤ נטו (נספח ז' לסיכומי התובעת). כמו כן טענה התובעת כי עקב התאונה אושרה לה חופשת מחלה בת 20 ימים רצופים (נספח ח' לסיכומי התובעת) וכי אף המומחה האורטופדי אישר בחוות-דעתו תקופת אי-כושר דומה. עוד טענה התובעת כי שכרה בתקופה זו שולם אמנם על-ידי המעביד, אך זאת כנגד ימי מחלה שעמדו לרשותה ושאלמלא נוצלו עקב התאונה הייתה התובעת יכולה בעתיד לפדותם ולקבל תמורתם את שוויים הכספי. בנסיבות אלה טענה התובעת כי יש לפסוק לה סך של 4,000 ¤ בגין ראש נזק זה.

 

הנתבעות, מצידן, טענו כי התובעת לא הוכיחה כי אכן עמדו לרשותה ימי  מחלה וכי הייתה יכולה לפדותם בעתיד. כמו כן טענו הנתבעות כי התובעת לא הוכיחה את אופן הפדיון של ימי מחלה, ככל שאלה עמדו לרשותה, כגון אם ניתן היה לפדות את ימי המחלה באופן מלא או חלקי בלבד. עוד טענו הנתבעות כי היה מצופה ממעבידה של התובעת לתבוע דמי פגיעה מן המל"ל, ומשהמעביד לא עשה כן יש בכך כדי להעיד כי כלל לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר לעבר.

 

אני שותפה לדעתן של הנתבעות כי ראש נזק זה לא הוכח כדבעי, ובפרט הטענה בדבר כמות ימי המחלה שעמדו לרשותה של התובעת והאפשרות שניתנה לה לפדותם בעתיד. אף נושא דמי הפגיעה מעורר תמיהה מסוימת, אם כי אין בו בהכרח כדי לפעול לרעתה של התובעת, שכן ייתכן שמדובר בהתרשלות של המעביד אשר היה אמור לטפל בנושא.

 

מאידך, אני סבורה כי הוכח שהייתה לתובעת תקופת אי-כושר מסוימת, וזאת בהסתמך על חופשת המחלה שנקבעה לה כמצוין לעיל (אם כי חלק מן האישורים שהובאו התייחסו לתקופה מאוחרת יותר) ובעיקר על האמור בחוות-דעתו של המומחה האורטופדי, וכי סביר להניח שנגרמו לה בשל כך הפסדים כלשהם. בנסיבות אלה אני סבורה כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת מחצית מן הסכום שאותו תבעה בגין ראש נזק זה, קרי סך של 2,000 ¤.

 

כאב וסבל

 

23. בית-המשפט רשאי לפסוק לנפגע בתאונת דרכים פיצוי בשל נזק שאינו נזק ממון ("כאב וסבל"), וזאת גם כאשר הנפגע לא אושפז בבית-החולים ולא נקבעה לו נכות רפואית צמיתה, ובלבד שפיצוי זה לא יעלה על 10% מן הסכום המקסימאלי שניתן לפסוק בגין ראש נזק זה, הקבוע בסעיף 4 לחוק. ראו תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976; ע"א 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג, פ"ד מג(3) 421.

 

במקרה שבפנינו, אין חולק כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים וכי נגרמו לה כאב וסבל בשל כך. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק על סך של 5,000 ¤.

 

עזרת הזולת לעבר, הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר

 

24.  לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בהקשר זה, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 2,000 ¤ בגין ראשי נזק אלה.

 

ניכויים

 

תקבולי המל"ל

 

25.  כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המל"ל ונפסק על-ידי האחרון כי התובעת הינה בעלת נכות צמיתה של 10% בשל טינטון. בהתאם לכך שילם המל"ל לתובעת, בתאריך 8.5.08, מענק נכות בסך של 26,320 ¤.

 

הנתבעות טענו כי יש לנכות מענק זה מסכום הפיצויים שייפסק לתובעת בתביעה זו (כמובן, בכפוף להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי")).

 

26.  כידוע, יסודו של הכלל בדבר ניכוי גמלאות המל"ל מסכום הפיצויים נעוץ באפשרות של תביעת שיבוב מצד המל"ל נגד המזיק ובמניעת מצב שבו המזיק יחויב בתשלום כפול, הן לניזוק והן למל"ל, בעוד שהניזוק יזכה בפיצוי כפול. ראו, למשל, ע"א 714,728/80 גולדברגר נ' בסה ואח', פ"ד לז(3), 109.

 

ואולם, במקרה שבפנינו – ולאור מה שפסקתי לעיל ביחס לנכותה של התובעת – אני סבורה כי כלל לא קיימת אפשרות של תביעת שיבוב מצד המל"ל נגד הנתבעות. שכן, המל"ל קבע אמנם כי התובעת סובלת מנכות בשל טינטון, אלא שבתביעה שבפניי נגד הנתבעות נקבע, כאמור, כי התובעת כלל אינה סובלת מנכות כלשהי ומכאן שלא יכולה להיות מוטלת על הנתבעות אחריות כלשהי בגין נזק שנפסק כי כלל אינו קיים.

 

27.  הזכות לתביעת שיבוב מצד המל"ל יסודה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, שזו לשונו:

 

היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי... לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים..., רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה.

 

 

מכאן, שעל-פי לשונו הפשוטה של סעיף זה הוא אינו חל על הנתבעות במקרה שבפנינו והמל"ל אינו רשאי לתבוע אותן בתביעת שיבוב, משום שכלל אין עילה לחייב אותן לשלם פיצויים לתובעת בגין הנכות בשל הטינטון, ולפיכך אין למל"ל תביעת שיבוב במקרה זה.

 

עמד על כך כבוד השופט א' ריבלין (כתוארו אז) בע"א 3097/02 מלמד ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511 (להלן: "ע"א מלמד"), 517:

 

...המוסד [לביטוח לאומי] עומד בנעלי הניזוק ואוכף את זכותו של הניזוק כלפי המזיק; ובהיעדר עילה לחייב את המזיק בתשלום פיצויים לניזוק, נופלת גם עילת ההשבה של המוסד. המוסד נדרש, אפוא, להוכיח, בגדרי תביעת ההשבה שלו, גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק... תוצאה נוספת שנובעת מעקרון התחלוף היא שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. המוסד לא יוכל, לפיכך, להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק, כגון טענת התיישנות, תעמודנה לו גם נגד המוסד...

 

 

אני ערה לכך שבהמשך דבריו בע"א מלמד אמר כבוד השופט ריבלין כי "ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי נעשה מתוך סך הפיצוי הנפסק לחובת המזיק, ואינו מוגבל לפרטי הנזק שבגינם מקבל הניזוק את הפיצוי" (שם, בעמ' 517) וכי ניתן לטעון כי מעצם אחריותו של המזיק (המבטח במקרה זה) לתאונה בכללותה וחיובו בפיצוי התובעת בגין ראשי נזק אחרים, כגון כאב וסבל, יש מקום לתביעת שיבוב מצד המל"ל. ברם, לעניות דעתי, כוונתו של כבוד השופט ריבלין הייתה למצב שבו מוכרת אחריותו הבסיסית של המזיק לעצם קיומו של הנזק ורק קיימים הבדלים ביחס לאופן הפיצוי שנקבע על-ידי בית-המשפט או על-ידי המל"ל בגין אותו נזק (מוכר). לעומת זאת, אינני סבורה כי באמירה זו התכוון כבוד השופט ריבלין למצב המיוחד שבו המל"ל הכיר בקיומה של נכות מסוימת, שילם בגינה פיצוי לניזוק ועתה מבקש לתבוע בתביעת שיבוב את המזיק שאליבא דבית-המשפט כלל לא גרם לנכות זו, וזאת למרות אחריותו (המוחלטת במקרה זה) של המבטח לפצות את הניזוק בגין התאונה בכללותה.

 

נראה לי אפוא נכון יותר להסתמך בהקשר זה על הדברים שנכתבו על-ידי כבוד השופט ריבלין פסקה אחת לאחר מכן בע"א מלמד (שם, בעמ' 518-517):

 

עתים, עשוי המזיק הנתבע להיות אחראי אך למקצת מן הנזקים שבגינו זוכה הניזוק לגימלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. ייתכן שיתרת הנזקים, שלא הוסבו על-ידי הנתבע, לא הוסבו כלל במעשה עוולה; ייתכן שהורתם בנכות מולדת; ייתכן שהוסבו במעשה נזיקין אחר על-ידי מזיק אחר. בכל המקרים האלה יבואו בחשבון הניכוי רק מקצת מן הגימלאות – אלה המשקפות את שיעור הנזק היחסי, מתוך הנזק הכולל, שהסב המזיק לנפגע – ולא מלואם, שאחרת יוותר בידי הניזוק פיצוי חסר. תוצאה זו נגזרת גם מעקרון התחלוף: כשם שזכותו של הניזוק כלפי המזיק מוגבלת לנזקים שגרם המזיק, כך גם מוגבלת זכות ההשבה של המוסד, בהיותה זכות שבתחלוף, לגימלאות המבטאות את שיעור הנזק היחסי שהוסב לניזוק על-ידי המזיק.

 

 

28.  למעלה מן הדרוש יצוין עוד כי אני סבורה שניתן להגיע לאותה מסקנה גם על-ידי שימוש בעיקרון של מעשה בית-דין מכוח השתק פלוגתא, שבאמצעותה יוכלו הנתבעות להתגונן נגד תביעת השבה שתוגש על-ידי המל"ל. אלא שעניין זה מורכב למדי מבחינה משפטית וכאמור אין לי צורך להכריע בו. אציין רק כי הדעה השלטת בפסיקה היא כי טענה זו של השתק פלוגתא לא תוכר בתביעות השבה של המל"ל נגד מזיקים (ראו ע"א מלמד, בעמ' 523-519), אלא שבאף אחד מפסקי-הדין שבהם עיינתי בהקשר זה לא נדון המצב המיוחד שקיים בתביעה זו ואני סבורה כי בעניינה ניתן היה לבנות מבנה משפטי שיאפשר בכל זאת שימוש בטענת השתק הפלוגתא (למשל בשל העובדה כי בפסק-דיני מדובר למעשה בממצא נגד הניזוק שבנעליו נכנס המל"ל - ראו ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מד(2) 576).

 

שכר טרחת המומחים

 

28.  על-פי סיכומי הנתבעות, למומחים הרפואיים בתיק זה שולם סך כולל של 13,119 ¤ (5,854 ¤ שולמו למומחה האורטופדי בגין חוות-דעתו; 5,265 ¤ שולמו למומחה בגין חוות-דעתו; ו-2,000 ¤ נוספים שולמו למומחה בגין זימונו לחקירה). בסכום זה נשאו הנתבעות לבדן, ומקובלת עלי טענתן כי לאור התוצאה שאליה הגעתי יש להטיל כמחצית ממנו על התובעת. ברם, הנתבעות לא פירשו אם הסכומים הנ"ל כוללים מע"מ, שלגביו סביר להניח כי הנתבעות ביצעו קיזוז, ולכן אניח לטובתה של התובעת כי זה המצב ולפיכך יש לפסוק כי מסכום הפיצוי שנפסק לתובעת כאמור לעיל ינוכה סך של 5,680 ¤ בגין שכר טרחת המומחים.

 

סיכום

 

29.  הנתבעות ישלמו לתובעת סך של  3320 ¤ לפי הפירוט הבא:

 

הפסדי שכר לעבר                            -           2,000 ¤

נזק שאינו נזק ממון                         -           5,000 ¤

הוצאות רפואיות ונסיעות                 -           2,000 ¤

בניכוי מחצית שכר טרחת המומחים -           (5,680) ¤

סך הכול                                         -          3,320 ¤

 

לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כחוק ומע"מ כחוק.

 

המזכירות תשלח את פסק-הדין בדואר לצדדים.

 

ניתן היום ז' בתמוז, תשס"ט (29 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                                  ____________________

איריס לושי-עבודי, שופטת

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

הוקלד על ידי: איריס לושי