בתי המשפט

פסק דין

1.      התובעת הזמינה מהנתבעת באמצעות החברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי בע"מ (להלן: "משכ"ל") עבודות של אחזקת גנים והקמתם בתחומי השיפוט של התובעת, בהתאם למכרז בו זכתה הנתבעת והידוע גם כמכרז גנ 20/2000 (להלן: "המכרז").

2.      הזמנת העבודות התבצעה בדרך של הזמנה וצו תחילת עבודה שהוציאו התובעת והמשכ"ל ובו הוצהר בין השאר: "כי להזמנה קיימת הקצבה מתאימה בתקציב המאושר וכן נתקיימו בהתקשרות כל התנאים וניתנו לגביהם כל האישורים הדרושים על פי דין."

3.      על יסוד מצגים אלה והתחייבויות התובעת במכרז ובהזמנות הנזכרים לעיל סיפקה הנתבעת לתובעת עבודות גינון במהלך השנים 2000 ו – 2001 תוך שהיא מעסיקה לצורך כך מאות עובדים ומשלמת את שכרם ולרבות תשלומים לספקים ששולמו בפועל. יש לציין כי על פי העדות שנשמעה בדיון, נקלעה עיריית קרית מלאכי למשבר כלכלי קשה בסוף שנות התשעים וזאת בנוסף לכך שהבנקים הפסיקו לתת אשראי לרשויות המקומיות בתקופה זו (ראו עמודים 3-4 לפרוטוקול) וזה הרקע לכך שהתובעת לא שילמה לנתבעת סכומים ניכרים, הגם שלא הייתה לגביהם מחלוקת, והנתבעת נאלצה להגיש כנגד התובעת תביעות, לנהל הליכים משפטיים ומשאים ומתנים, על מנת לקבל את כספה, הגם שלא הייתה מחלוקת לגבי רובו הגדול של הסכום.

4.      בתיק זה טוענת התובעת, כי לאחר ששילמה לנתבעת את חובה, בעקבות פסקי דין והליכי  הוצאה לפועל, שבהם נקטה הנתבעת, גילתה, כי הנתבעת קיבלה בסופו של יום סכום ביתר של 122,269 ¤ מעבר למגיע לה, כמפורט בכתב התביעה. כן טענה התובעת כי יש לבטל הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, כיוון שהופרו על ידי הנתבעת.

5.      הנתבעת מצידה מכחישה את כל טענות התובעת וטוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף וכן לגופה.

ההליכים המשפטיים שניהלה הנתבעת כנגד התובעת על מנת לקבל את כספי החוב

6.      ב- 8.11.2001 הגישה הנתבעת תובענה כספית בכתב תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א. 115716/01) כנגד התובעת על סכום של 532,399 ¤ ובגין חשבונות שאושרו על ידי התובעת ושלא שולמו כמפורט בתובענה גופא בגין תקופה שמחדש 1/01 ועד 9/01 כולל (להלן: "התובענה הראשונה"). ראו, נספח "א" לכתב התביעה המתוקן. 

7.      ב- 10.1.02 הגישה התובעת בקשת רשות להגן (להלן: "בקשת רשות להגן") ובבקשתה זו הודתה במרבית החוב הנתבע, למעט סך של 38,520 ¤ אותו בקשה לקזז מהחוב הכולל.          ראו, נספח "א" לתצהיר הנתבעת. כמו כן, ראו סעיף 7 יחד עם סעיף 6 לתצהיר שצורף לבקשת רשות להגן וסעיף 9 לבקשת הרשות להגן.

8.      לאור האמור בבקשת הרשות להגן הגישה הנתבעת ב – 13.1.2002, בקשה למתן פסק דין חלקי המתבסס על הודאתה של התובעת בעובדות ובזכותה של הנתבעת להיפרע ממנה בחוב שאינו שנוי במחלוקת.

9.      בהעדר תגובת התובעת לבקשה ולנוכח האמור בה ניתן ב- 26.2.02 פסק דין חלקי (להלן – "פסק הדין החלקי") שעל פיו חויבה התובעת בסך של 493,779 ¤ בצירוף הוצאות ושכר טרחה, כמפורט בפסיקתא שנחתמה על ידי כב' בית המשפט. ראו, נספח "ב" לתצהיר הנתבעת.

10.  ב – 18.3.2002 הייתה קבועה לדיון בקשת התובעת לרשות להגן על יתרת הסך של 38,520 ¤. התובעת או מי מטעמה נמנעו מלהופיע לדיון ועל כן ניתן פסק הדין על הסך של 38,520 ¤ בצירוף הוצאות משפט (להלן – "פסק הדין המשלים"). ראו נספח "ג" לתצהיר הנתבעת.

11.  לאחר מתן פסק הדין החלקי ובהתאם לבקשת הנתבעת בבש"א 101364/02 נתנו ב – 10.1.2002, צוי עיקול זמניים אצל צדדים שלישים. התובעת לא טרחה לבטל העיקולים ואלה אושרו כמפורט בפסק הדין המשלים (להלן – "צוי העיקול הקבועים").

12.  ב – 14.4.2002 הוציאה הנתבעת לפועל את פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים במסגרת תיקי הוצאה לפועל 2– 02- 03199-26  ו – 7 – 02 – 03204 – 26.

13.  ימים ספורים לפני פתיחת תיקי הוצאה לפועל הנזכרים לעיל נקטה התובעת בשורה של הליכים משפטיים במטרה לעכב ולבטל את פסקי הדין הנזכרים לעיל, אולם כל ניסיונותיה כשלו. כך ב – 4.4.2002 הגישה המבקשת בקשה לבטול פסק הדין החלקי וב – 21.4.2002 עתרה לבטול פסק הדין המשלים. ראו נספחים "ד" ו – "ה" לתצהיר הנתבעת.

14.  ב – 28.4.2002 ניתנה החלטה, במעמד צד אחד, לעיכוב ההליכים בתיק ובכלל זה הליכי הוצאה לפועל כנגד התובעת. ראו נספח "ו" לתצהיר הנתבעת. בנוסף הגישה התובעת בקשה לתקון בקשתה לבטול פסק הדין החלקי ובבקשה לבטול העיקולים הזמניים. ראו, נספחים "ז" ו – "ח" לתצהיר הנתבעת.

15.  הנתבעת הגיבה על כל אחת מבקשות התובעת ובהחלטה שניתנה בבש"א 115282/02 (בקשה לבטול עיכוב הליכים) ביום 13.6.02 נקבע כי ההליכים אינם מעוכבים, אך קבוע  מועד לדיון בבקשת ביטול פסק הדין.

16.  בהחלטה נוספת מ – 8.4.2002 שנתנה במסגרת הבקשות הנזכרים לעיל נקבע:

"בקשת הרשות להגן שהגישה המבקשת נדחתה בהעדר הופעה ביום 18.3.02 וניתן פס"ד מלא בתיק.

לפיכך אין מקום לתיקון בקשת הרשות להגן בשלב זה.

הבקשה לבטול פס"ד אינה מפרטת בתצהיר תשתית עובדתית ראויה בכל הנוגע לטענת הקיזוז הנטען על כן אין מקום להעתר לבקשה".

ראו, נספחים "ט/1" לפי סדרם וההחלטות נספחים "י" ו – "יא" לתצהיר הנתבעת. 

17.  בנוסף, בתקופת הפגרה הגישה התובעת בקשות שונות בניסיון לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל בתיקי ההוצאה לפועל ובאופן שהגישה בקשותיה בבש"א 125096/02 ולאחר מכן בבש"א נוספת, שבאה בעקבות החלטתו של כב' השופט הד"ר ורדי מ – 31.7.2002. ויודגש, בית המשפט בהחלטה קודמת ביטל את עיכוב ההליכים וקבע כי אין התובעת זכאית לעכב את ביצוע פסקי הדין שהפכו לחלוטים. ראו, אישור ההוצאה לפועל המעכב את ההליכים צורף כנספח יב' לתצהיר הנתבעת.

18.  בדיון שהתקיים בבקשת התובעת לסעדים זמניים בבש"א 125096/02 הושג הסכם בו התחייבה התובעת לכבד שיק ע"ס 15,000 ¤ שהווה תשלום על חשבון החוב הפסוק בתיקי ההוצאה לפועל והותר לנתבעת להיפרע מאוצר השלטון המקומי, אצלו הוטלו עיקולים בתיקים הנזכרים לעיל, בסכום של 369,597 ¤, כמפורט בהסכם, שקיבל תוקף של החלטה. בסופו של יום הצליחה הנתבעת להיפרע החוב בהתאם להחלטה בבש"א ועל כן פעלה לסגירת תיקי ההוצאה לפועל הנזכרים לעיל שנסגרו ב – 8.10.2002. ראו נספחים "יג1" ו – "יג2" לתצהיר הנתבעת. 

19.  כל בקשותיה של התובעת נדחו ונותרה לדיון בקשתה לבטול פסק הדין המשלים שלגביו הביע כב' בית המשפט את דעתו כי הוא נדון לכישלון מראש, כאשר הבקשה והתצהיר אשר צורף לה "אינה מפרטת תשתית עובדתית ראויה בכל הנוגע לטענת הקיזוז הנטען". ראו ההחלטה מיום 8.4.02.

20.  ביום 20.6.02 נתקיימה פגישה אותה יזמה התובעת לאחר שאפסו סיכוייה של התובעת להתמודד עם פסקי הדין שנתנו בתביעה אשר הגישה הנתבעת (פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים) ואשר הפכו כאמור לחלוטים, ולאחר כישלונה של התובעת לעכב את ביצוע פסקי הדין לאחר שכל בקשותיה לעיכוב ביצוע נדחו.

21.  בפגישה זו נכחו שני פרקליטים מטעם התובעת וגזבר התובעת, מר שוורץ, וכן מנהל הנתבעת, מר שאול בן עמי, ובא כוחו באותה עת, עו"ד אובנת. בפגישה זו נערכה התחשבנות נוספת בין התובעת לנתבעת ומשא ומתן, שביומו נערכו בהסכמה שני מסמכים:

21.1.                    האחד: - הסדר תשלומים שקבע את תנאי ואופן פרעון החוב הפסוק בתיקי ההוצאה לפועל (הרצליה) 2 – 02 03199 – 6 ו – 7 – 02 – 03204 – 26 שנפתחו על ידי הנתבעת לאחר מתן פסקי הדין (החלקי והמשלים). הסדר התשלומים אושר וקיבל תוקף של החלטה על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל. ראו, נספחים "יד" ו – "טו" לתצהיר הנתבעת.

21.2.                    השני: - הסכם פשרה  בת.א. 115716/01, שהוכן לנוכח הדיון שנותר בבקשת התובעת לבטול פסק הדין המשלים, שניתן כזכור על סכום של  38,520 ¤.

טענות התובעת

22.  התובעת טוענת כי הסכום אשר נקבע על ידי הנתבעת בהתאם לפסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים ושלאחריהם נחתם בין התובעת לנתבעת הסכם פשרה והסדר תשלומים – נגבה ביתר וכי על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים הבאים:

22.1.                    סך של 38,520 ¤ לגביהם טוענת התובעת כי הנתבעת חייבה ביתר בגין טעות הנתבעת בגודל השטח בו נתבצעה העבודה.

22.2.                    סך של 83,749 ¤ אשר הועבר לטענת התובעת לנתבעת ביום 23.8.01 בגין עבודה בחודשים ינואר פברואר 2001 עוד לפני הגשת התביעה בתובענה הראשונה, שלגביו ניתן פסק דין החלקי ופסק הדין המשלים, לפיכך לטענתה הסך הנזכר לעיל שולם לנתבעת פעמיים: פעם לפני הגשת התובענה הראשונה ופעם במסגרת פסק הדין החלקי והמשלים. ראו סעיף 14 לכתב התביעה המתוקן.

23.  עוד טוענת התובעת כי לאחר הגשת התביעה הראשונה (ת.א. 115716/01) נחתמו בין התובעת לנתבעת שני הסכמים האחד מיום 7.2.02 והשני מיום 28.2.02 לפיהם לטענת התובעת התחייבה הנתבעת לא לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובעת עד לסיום ההתחשבנות בין הצדדים. לפיכך טוענת התובעת כי הנתבעת "הפרה הסכמים אלו תוך הטעיית בית המשפט אשר נתן את פסק הדין החלקי והמשלים בתיק אזרחי 115716/01" ולפיכך לטענתה פסקי הדין בטלים מתוך מירמה, חוסר תום לב ועוד (ראו סעיפים 30 עד 34 לכתב התביעה המתוקן).

טענות הנתבעת

24.  הנתבעת טוענת לטענות המקדמיות הבאות: השתק, מניעות וויתור מכח סעיף 8 להסדר התשלומים שקיבל תוקף של החלטה בתיקי ההוצאה לפועל; מעשה בי דין על פי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ולא בוטל בהסדר התשלומים שאושר על ידי ראש ההוצאה לפועל, כאשר עיון בנוסח הסכם הפשרה מעלה שהתובעת ויתרה על כל הטענות שבתביעה החדשה ושהיא מנועה מלהעלות אותם; חוסר תום לב, העדר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי בימ"ש.

25.  עוד טוענת הנתבעת כי תיאור הדברים על ידי התובעת בקשר להליכי המו"מ וההתחשבנות בין הצדדים אינם נכונים עובדתית ומשפטית כאחד ודינם להדחות.

עדויות הצדדים

26.  מטעם התובעת העיד מר גבי שוורץ, גזבר התובעת. מטעם הנתבעת העידו מר אבישי כהן, שהיה בין השנים 1998 עד סוף שנת 2002 מנהל תחום חרום טכנולוגיות במשכ"ל והיה מנהל אחראי על כל מכרזי הגינון שביצעה משכ"ל לרשויות המקומיות וביניהן התובעת, וכן העיד מר שאול בן עמי, מנהל הנתבעת.

27.  מר שוורץ פירט את טענות התובעת, כפי שהובאו בכתב התביעה וצירף דין וחשבון מטעם משכ"ל המצביע, לטענתו, על כך כי סכום החוב של התובעת לנתבעת נכון ליום 8.7.02 עמד על סך של 378,892 ¤. כאשר בסכום האמור נכללים חשבונות חודש אוקטובר 2001 וחודש נובמבר 2001, אשר לא נכללו בכתב התביעה במסגרת ת.א. 115716/01 וכן לא נכלל בחישוב החשבון, שהוגש בגין חודש דצמבר 2001 משום שהנתבעת לא ביצעה עבור המבקשת עבודה בחודש זה. דפי החשבון צורפו כנספח י"א לתצהיר.

28.  מר שוורץ גם צירף סיכום פגישה מיום 7.7.02 אשר נכתב על ידי מר בן עמי בכתב ידו ובו סוכם כי סכום של 200,000 ¤ יועבר מהתובעת לנתבעת עד ליום 25.2.02, ולטענת מר שוורץ סכום זה אכן הועבר, ועוד הוסכם כי יוקפאו כל ההליכים המשפטיים כחלק מתהליך המשא ומתן שבין הצדדים. עוד הוא מציין, פגישה נוספת מיום 28.2.02 בה השתתפו היועצת המשפטית של התובעת, מזכירת הנהלת החשבונות וסגן ראש העיר ובו סוכם כי הנתבעת תקבל סכום של 400,000 ¤ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בפריסה בת 10 תשלומים על חשבון החוב ובתמורה יוקפאו כל ההליכים המשפטיים. בעקבות ההסכמה הזו ניתנו לתובעת 10 שיקים על סך 40,000 ¤ כל אחת. סיכום הפגישה מצורף כנספח י"ג לתצהיר.

29.  מר שוורץ טוען כי למרות שההסכמים בוצעו, ובהתאם להם הנתבעת קיבלה סכום של 100,000 ¤ וסכום נוסף של 400,000 ¤ בשיקים, ביקשה הנתבעת לקבל לידיה פסק דין על מלוא סכום התביעה – 492,334 ¤ - ואף פתחה הליכי הוצאה לפועל בגין סכום זה. מר שוורץ טוען כי הנתבעת לא הציגה בפני בית המשפט את הסכמי הפשרה בין הצדדים ולכן יצרה מצג מוטעה בפני בית המשפט כאשר נתן את פסק הדין.

30.  מר בן עמי בתצהירו טען שפסקי הדין שניתנו לחובת התובעת היו כולם חלוטים ולכן התובעת לא יכלה לעכב את ביצוע פסקי הדין. עוד הוא טוען כי ההסכמים מ – 7.2.02 ו – 28.2.02 נתבטלו ואויינו על ידי הסכם הפשרה והסדר התשלומים מ – 20.6.02 ומ – 24.6.02.

31.  מר בן עמי מסכים כי בסיום הפגישה ביום 7.2.02 הוסכם כי עד 10.2.02 תשלם התובעת לנתבעת סך של 100,000 ¤ על חשבון החוב, והנתבעת תקפיא את העיקולים וההליכים המשפטיים עד ליום 10.2.02. הפגישה הנוספת התקיימה ב – 3.3.02 ובה הודתה התובעת בקיום חוב של 400,000 ¤ וכל זאת כאשר לתובעת לא היתה כל טענה לגבי עצם החוב וחובתה לפרוע אותו. עוד סוכם, לטענת מר בן עמי, כי הנתבעת תעתור לביטול העיקולים שניתנו בבש"א 101364/02 בלבד. מר בן עמי טען כי מעבר לכך לא סוכם על כל התחייבות נוספת מצד הנתבעת, ולא הוסכם כי הנתבעת לא תנקוט בשום הליך משפטי כנגד העירייה עד סיום הבירור, כפי שטוענת התובעת וכפי שהוסף לסיכום. הנתבעת טוענת כי אותה תוספת הוספה שלא בהסכמתה ושלא בידיעתה.

32.  מר בן עמי העיד כי התובעת נמנעה מלקיים פגישה נוספת אותה התחייבה לקיים במשרדי משכ"ל והתקיימה בסופו של דבר רק ביום 13.3.02 ובמהלכה הוצגו לתובעת תחשיבי הנתבעת לפריסת החיובים שבהם תמך גם נציג משכ"ל. הפגישה הזו הסתיימה ללא תוצאות ולכן משמוצו כל הליכי המו"מ פנה ב"כ הנתבעת ביום 15.3.02 לב"כ התובעת בדרישה לפרוע את פסק הדין החלקי אולם התובעת לא שילמה את החוב הפסוק. 

33.  מר בן עמי העיד עוד כי פסק הדין החלקי ניתן ביום 18.3.02 לאחר שהמשא ומתן הסתיים ללא תוצאות. הנתבעת פנתה להוציא לפועל את פסקי הדין ב – 14.4.02. בסופו של דבר יזמה התובעת פגישה ביום 20.6.02 שבמהלכה נחתם הסדר התשלומים והסכם הפשרה שבו הסכימה הנתבעת להפחית מחובה של התובעת סך של 38,520 ¤ לפנים משורת הדין וכנגד התחייבה התובעת לשלם את יתרת החוב שחושב והוסכם בסך של 480,000 ¤.

34.  מר אבישי כהן שהעיד אף הוא מטעם הנתבעת, אישר כי הסך של 83,749 ¤, אשר נגבה מעיריית קרית מלאכי בתאריך 23.8.01 הועבר לחשבון משכ"ל לסגירת מימון בגין תשלום שביצעה משכ"ל לנתבעת במקום התובעת בגין חודשי החזקה וגינון בחודשים נובמבר עד דצמבר 2000. משכ"ל שילמה לנתבעת בתאריך 12.3.01 במקום עיריית קרית מלאכי עבור חודשי החזקת הגינון בחודשים הנזכרים לעיל והסך הוחזר למשכ"ל על ידי התובעת. בעניין זה הדגיש מר כהן כי הסכום הנזכרים לעיל מעולם לא הועבר לנתבעת, אלא נשאר בחשבונה של משכ"ל בגין המימון אותו היא ביצעה עבור אותם חודשים. מר כהן הסביר כי בין יתר תפקידיה של משכ"ל היא מאשרת את החשבונות של הזכיינים והם מועברים להנהלת החשבונות של משכ"ל ואז מונפקת תעודת חיוב לרשות המקומית. משכ"ל גובה את הכספים מהרשות המקומית ומעבירה אותם לזכיינים. לעיתים משכ"ל, כאקט של סיוע לרשות ו/או לזכיינים, משלמת לקבלן עבור חשבונות מאושרים גם לפני שנגבה הכסף מהרשות. פעולה זו נקראת מימון העסקה ולאחר גביית התשלום בפועל מהרשות מוחזרים כספים אלו למשכ"ל.

דיון והכרעה

35.  לאחר ששמעתי את העדים מטעם הצדדים אני נותנת אמון בעדותם של עדי הנתבעת. הנתבעת הביאה לעדות, כאמור, את מר אבישי כהן, שהוא עד חיצוני לנתבעת והיה עובד משכ"ל ועדותו הייתה אמינה עלי לחלוטין. גם בעדותו של מר בן עמי נתתי אמון ובעדותו של מר שוורץ בחקירתו הנגדית מצאתי תימוכין רבים לטענות הנתבעת דווקא.

טענת השתק, מניעות וויתור

36.  הנתבעת טענה, כאמור, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל קיומו של סעיף 8 להסדר התשלומים שקיבל תוקף של החלטה בתיקי ההוצאה לפועל ובו הוסכם ונקבע כדלקמן: "בכפוף לביצוע האמור בהסכם פשרה זה ובכפוף לביצוע הסדר התשלומים בתיקי ההוצאה לפועל... לצדדים לא יהיו טענות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא, הדדי, והקשורים בכל עילה שהתגבשה עד למועד חתימת הצדדים על הסכם זה".

37.  אכן סעיף זה בהסדר התשלומים, שהוא הסכם פשרה, שקיבל תוקף על ידי בית משפט משתיק את התובעת מלטעון כל טענה כנגד עילה שהתגבשה עד למועד חתימת הצדדים על ההסכם. לפיכך ניתן היה לדחות את התביעה אף מבלי לדון בטענות התובעת לגופן, שכן היא מושתקת מלטעון אותן. כפי שקבעה כבוד השופטת דורנר ברע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח' פ"ד נו (1) 557 בעמוד 589:

"פסק הפשרה מבוסס על וויתורים הדדיים של הצדדים... נסיבות אלה מקימות השתק דיוני המונע את הצד שנהנה מהסדר מוסכם שגיבש עם יריבו מלטעון ומלהוכיח טענות, אפילו אם הן נכונות, הכופרות בתוקף ההסדר. ההשתק חל מכח חובת תום הלב, שממנה נובע איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. פן של איסור זה משתקף במניעה מלכפור במצג שבעטיו ניתן סעד במשפט, ושבעקבותיו הצד השני שינה לרעה את מצבו. על ההשתק הדיוני כתבתי בפרשה אחרת: "מטרתו של השתק זה היא כפולה: א. במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; ב. במישור המשפט הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על פי הדין". 

38.  יש לזכור כי במסגרת הסדר הפשרה ויתרה הנתבעת על סך של 38,520 ¤. לפיכך על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה מנועה ומושתקת התובעת מלהעלות את טענותיה, ודי היה בכך על מנת לדחות את התביעה. יחד עם זאת, נדון גם בתביעה לגופה.

ההתחשבנות והמשא ומתן

39.  בין הצדדים נערכו שני סיכומים: האחד, מיום 7.2.02 לאחר שהנתבעת כבר הגישה בקשה למתן פסק דין חלקי על מרבית הסכום (493,779 ¤), שלגביו לא הגישה התובעת בקשת רשות להגן. בהסכם זה נכתב בכתב יד:

"בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ

א. מקבל ביום א' הקרוב 10.2.02 100,000 על חשבון החוב הקיים.

ב. עד 25.2.02 תערך פגישה לצורך פריסת תשלומים של החוב. הפריסה בהסכמת הצדדים לשביעות רצונם.

ג. על כן תקפיא חברת בן עמי את כל העיקולים וההליכים המשפטיים".

ההסכם הנוסף היה ביום 28.2.02 לאחר שכבר ניתן פסק דין חלקי על הסכום האמור ביום 26.2.02 ובו נכתב:

"סוכם על קבלת 50,000 X 8 סה"כ 400,000 ¤ על חשבון תביעה מתאריך של 20.4.02. כמו כן סוכם שבימים הקרובים תתקיים פגישה בחברה למשק וכלכלה. לסיום החשבונות בתיק תביעה זה ויתר החשבונות. כמו כן סוכם על ביטול העיקולים החל משנת 2000 בתיק זה וכל עיקול שהטילה בן עמי שאול גינה והשקיה בע"מ".

לראיה באו על החתום היועצת המשפטית של התובעת ומנהל הנתבעת.

40.  יש לציין כי בסיכום הפגישה מיום 28.2.02 ישנה תוספת שבה נאמר: "מוסכם כי שאול בן עמי לא ינקוט בשום הליך משפטי נגד העירייה וזאת עד לסיום הברור". מר בן עמי, בעדותו הכחיש כי תוספת זו נכתבה בנוכחותו ונחתמה על ידו. אני מקבלת את גרסת מר בן עמי בעניין זה, משום שאכן אותה תוספת נראית ככזו שהוספה בשלב מאוחר יותר בכתב יד אחר, ומשום לא הובאה בפני עדות של עו"ד יפת לוי או של משתתפים אחרים בישיבה (הגברת הדס עזרא ומר בוריס בורוכוב, ראו סעיף 21 לתצהיר שוורץ), על מנת לסתור את עדותו של מר בן עמי בעניין זה.

41.  ממהלך הפגישות ומהסיכומים שבין הצדדים וכן מהתנהלות התובעת בבית המשפט עולה, שלתובעת לא היתה טענה של ממש לגבי עצם החוב הנתבע וחובתה לפרוע אותו. ב – 4.3.02 הגישה הנתבעת בקשה לביטול העיקולים כפי שהתחייבה בסיכום הפגישה מיום 28.2.02 והצדדים נפגשו שוב במשרדי משכ"ל ביום 13.3.02, פגישה שהסתיימה ללא תוצאות של ממש וללא הסדר. יש לציין שגם הגזבר שוורץ הסכים בעדותו, כי בפגישה ב – 13.3.08 במשרדי משכ"ל לא הצליחו הצדדים להגיע להבנה (עמוד 16 שורות 11 ואילך לפרוטוקול).

42.  במצב דברים זה צודקת הנתבעת כי הליכי המשא ומתן, מוצו ולכן רשאית הייתה, על פי סיכום הפגישה מיום 28.2.01, גם לו הייתה אותה תוספת שבמחלוקת-מוסכמת, להתחיל בהוצאה לפועל של פסקי הדין. למעשה רק ב – 20.6.02, ורק כאשר התברר לתובעת כי הנתבעת כבר החלה להוציא לפועל את פסקי הדין ושעוקלו כספים ומטלטלין שלה, יזמה התובעת פגישה עם הנתבעת במהלכה נחתמו הסכם הפשרה והסדר התשלומים.

43.  הגזבר שהעיד בחקירה הנגדית אמר כך:

"הבן אדם קיבל ממני 10 שיקים לכיסוי החוב, אני לא יודע למה הוא צריך היה לעקל. הוא היה אמור לבטל את העיקולים כנגד ההמחאות. זכותו של מר בן עמי להמשיך עם העיקולים שלו, העירייה לא היתה בסדר, אין לי מילים. תואיל בטובך להופיע בפני העירייה ותחזיר לי את ההמחאות ותמשיך במהלך העיקול. תקבל מהשלטון (הכוונה למשכ"ל – ע.ר.) כסף מתי שתקבל. הגעתי להסדר, נתתי לו 10 שיקים של 40,000 ¤ כל אחד. גם לשיטתו, שהוא לא יעקל או יסיר עיקול עד להסדרת הפרשה בחברה למשק וכלכלה, והיה ולא עשינו, אני טוען שהוא צדיק (הכוונה לצודק – ע.ר.) כי לא גמרנו את הפרשה. אבל הבן אדם החזיק גם המחאות םשלי, ההמנחאות האלה נפרעו ב – 20.4.02, ב – 20.5.02, ב – 20.6.02 ו – 20.8.02. והם גם נפרעו ולא היה צורך בהוצאה לפועל לגביהם. ב- 23.7 קיבל מר בן עמי דרך עיקול באוצר השלטון   337,552 ¤."

ההדגשות הוספו –ע.ר.. ראו עמוד 18 שורות 9-1.

44.  מעדות הגזבר עולה כי הוא מצדיק את התנהלותו של בן עמי וכי התובעת היא שהפרה את ההסכמות, וטענותיו כנגד הנתבעת הן שגבתה את השיקים בנוסף לעיקולים, אולם אין תביעה על כך שסכומים אלה של השיקים שולמו ביתר. גם הגזבר מסכים שבן עמי החזיר את 5 השיקים האחרונים וכן את 20,000 ¤ שבסופה של ההתחשבנות נגבו ביתר, באמצעות השיקים. גם התביעה שהוגשה הינה על שני סכומים אחרים, שלטענת התובעת שולמו ביתר. מכאן שלענין זה הטענה היא שהשיקים לא הוחזרו לתובעת בטרם סיימה הנתבעת לגבות את הכספים בהליכי העיקול. דבר זה אינו מהווה, לטעמי, הפרה של ההסכם ואינו מהווה חוסר יושר מצידו של בן עמי שיכול היה להחזיק בשיקים על מנת להבטיח את הגביה של החוב המגיע לו.

45.  לפיכך מכל האמור לעיל עולה שאינני מוצאת שהנתבעת הפרה בדרך כלשהי את ההסדרים וההסכמים שנחתמו עמה ואין כל סיבה לבטל את הסדרי הפשרה, שקיבלו תוקף של פסק דין.

הסך של 38,520 ¤

46.  התובעת טוענת כי סכום זה של 38,520 ¤ נגבה ביתר בגין טעות בשטח בו נתבצעה העבודה.

47.  מנהל הנתבעת מר בן עמי העיד בתצהירו כי בפגישה שנערכה ב – 20.6.02 שבמהלכה נחתם הסדר התשלומים והסכם הפשרה, נערכה התחשבנות נוספת עם התובעת שבה הסכימה הנתבעת להפחית מחובה של התובעת סך של 38,520 ¤ וזאת לפנים משורת הדין, ומנגד התחייבה התובעת לשלם את יתרת החוב שחושב והוסכם ובסך של 480,000 ¤ וכמפורט בהסדר התשלומים הנזכרים לעיל, שהרי פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים היו יחדיו בסך כולל של 532,299 ¤. ראו סעיף 13 לתצהיר מנהל הנתבעת.

48.  יתרה מזו, בעדות גזבר התובעת הודה גזבר התובעת כי מלכתחילה לא הייתה זכאית התובעת לדרוש סכום זה ושבעצם התובעת מוותרת על תביעת סכום זה.

"ש: אתה יכול לאשר לי שבחשבונות שנקבעו כבר נעשה בהם קיזוז בגין גיזום עצים כלומר לפני שאישרתם את החשבונות כבר החזירו לכם את זה, אז איך אתה מבקש את זה עוד פעם עכשיו?"

ת: לגבי הטענה שהעצים פה קוזזו אני מסכים שהם קוזזו אני מסכים שאין לנו צורך בתביעה על ה – 38,520 ¤"

ראו, עמוד 13 שורה 20 ואילך לפרוטוקול.

49.  מהאמור לעיל עולה בברור כי התובעת ויתרה על תביעתה להשבת הסך של 38,520 ¤ וזאת משני טעמים. ראשית, הסך הנזכרים לעיל קוזז לה לפנים משורת הדין בהסכם הפשרה מיום 20.5.2002. שנית, בחשבונות שאושרו על ידה כבר קוזז הסכום האמור, כך שתביעתה מתייתרת.

50.  לפיכך אני קובעת כי דין רכיב זה בתביעת התובעת להידחות.

הסך של 83,749 ¤

51.  הסך של 83,749 ¤ הוא סכום שגבתה משכ"ל ב – 23.8.01 מהתובעת לסגירת מימונים בגין תשלום שביצעה משכ"ל לנתבעת עבור החזקת שטחי גינון בחודשים נובמבר עד דצמבר 2000. לענין זה העיד מר אבישי כהן, כי הוציא ביום 8.8.02 מכתב המאשר כי סכום זה לא הגיע מעולם לידי הנתבעת כי אם נשאר במשכ"ל לצורך סגירת מימון בהתחשבנות בין התובעת לבין משכ"ל, בשל מימון שממנה משכ"ל את התובעת בחודש מרץ 2001 בגין חודשים נובמבר עד דצמבר 2000. יש לציין כי במסגרת התביעה הראשונה (ת.א. 115716/01) לא נתבעו סכומים אלה שכן באותה תביעה נתבעו סכומים משנת 2001 ואילך ואילו הסכום הנזכרים לעיל היה במסגרת התחשבנות בין משכ"ל לבין התובעת.

52.  באותו מכתב של מר כהן מיום 8.8.02 נכתב כך:

"לכבוד בן עמי גינון והשקיה בע"מ....

הנני מאשר בזאת שתשלום בסך 83,749.06 ¤ שנגבה מדי החברה למשק וכלכלה בתאריך 23.8.01 מעיריית קרית מלאכי הועבר לחשבון החברה למשק וכלכלה לסגירת מימונים בגין תשלום שביצעה החברה למשק וכלכלה עבור החזקת שטחי גינון בחודשים 11 ו – 12 2000 (התשלום בוצע על ידי החברה למשק וכלכלה בתאריך 12.3.01)".

53.  בחקירתו הנגדית הסביר מר כהן את נסיבות היווצרות חוב המימון של התובעת למשכ"ל כך:

"עיריית קרית מלאכי נקלעה בסוף שנות התשעים למשבר כלכלי קשה. החברה למשק וכלכלה כחלק מהשרות, לפעמים בכדי לא לגרום לקבלן לקרוס, מממנת במקום העירייה. בעצם מבצעת מימון ביניים. זה לא מגובה בהסכם. זה בדרך כלל בא לבקשת העירייה או הקבלן. זה אחד היתרונות של האיתנות הכלכלית של המשכ"ל. היא עושה זאת הרבה, היקפי המימון הם עשרות מיליונים בחודש העיריות לא עומדות בזה. אז נציגי החברה ניגשים לעירייה באיזה שלב, מגיעים להסדר תשלומים יותר כולל ברגע שהעירייה מצליחה להתייצב כדי להחזיר את הכסף מה שהחברה למימון שילמה נשאר אצלה והיתרה עוברת לקבלן" (ראו עמוד 3 שורות 24-18).

בהמשך העיד מר כהן:

"הבנקים סגרו אותם באותם שנים. הבנקים בזמנו עשו חרם על העיריות וההחלטה של בית המשפט העליון גרמה לכך שהבנקים לא רצו לתת להם אשראי כי לא היה להם בטחונות. האפשרות היחידה שלהם הייתה לקבל מימון מאיתנו או כמובן שהקבלן יתבע אותם" (עמוד 4 שורות 19-17).

בהמשך מסביר מר כהן כי הייתה ריבית אחידה לכל העיריות על פי החלטת דירקטוריון השלטון המקומי.

54.  אשר למקרה הספציפי הזה, הסביר מר כהן, כי הוא לא יכול היה לממן כמימון ביניים יותר מחודשיים ולכן לאחר ששילם לנתבעת את נובמבר ודצמבר 2000, אסור היה לו לתת מימון נוסף במקום העירייה, משום שהעירייה לא שילמה למשכ"ל אותם חודשיים (ראו עמוד 5 שורות 14-1).

55.  כאשר נחקר גזבר העירייה הוא נשאל כיצד הוא יכול להוכיח שבניגוד למה שאומר מר כהן ממשכ"ל, משכ"ל העבירה את הסכום לנתבעת פעמיים. הגזבר ענה למעשה, כי אינו יכול להוכיח ואין לו אסמכתא לכך שהסכום הועבר על ידי משכ"ל פעמיים לנתבעת (ראו עמוד 14 שורות 14-13). ההוכחה היחידה היא לכך שאכן העירייה שילמה למשכ"ל בגין אותם חודשיים ב – 23.8.01, אולם אין כל הוכחה כי הסכום הזה הועבר לנתבעת ולכן יש לקבל את עדות מר כהן במלואה, דהיינו כי הסכום שולם למשכ"ל בלבד כהחזר בגין מימון הביניים שניתן לעירייה, כאשר משכ"ל שילמה במקומה לנתבעת.   

56.  לפיכך אני קובעת כי גם דין רכיב זה בתביעה להדחות.

תביעות נוספות  

57.  בסיכומי התובעת היא תובעת "פיצויים בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהעיכוב בעיכוב כספי ציבור" (סעיפים 117 עד 120). מעבר לכך, שפיצויים אלה לא נתבעו בכתב התביעה ומהווים לפיכך הרחבת חזית אסורה, הם גם לא כומתו וממילא אין להם כל בסיס, משדחיתי את שאר טענות התובעת.

58.  עוד תובעת התובעת "פיצויי נזק ופיצויים מוסכמים" (ראו סעיף 200 עד  211 לסיכומים) שגם זו תרופה שלא בא זכרה בכתב התביעה, היא לא כומתה וכן לא נקבעו בין הצדדים בהסדר הפשרה פיצויים מוסכמים וממילא דין ראש נזק שכזה להדחות באשר התביעה כולה נדחתה כאמור לעיל.

59.  עוד תובעת התובעת "פיצויים בגין עוגמת נפש" (סעיפים 213 עד 215 לסיכומים) גם כן טענה שלא בא זכרה בכתב התביעה. משהתביעה נדחתה אין מקום לפסיקת פיצויים שכאלה לתובעת, כאשר יש לציין שהיא רשות מקומית ולכן קשה להלום מתן פיצויים בגין עוגמת נפש לרשות מקומית שלא כמו לאדם בשר ודם.

סוף דבר

60.  אני דוחה את התביעה.

61.  התובעת תשלם לנתבעת סך של 1,000 ש"ח הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ¤ בתוספת מע"מ כדין. התובעת תשלם לנתבעת את הסכומים האמורים בסעיף זה בתוך 7 ימים מיום המצאת פסק הדין.

62.  המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.  

ניתן היום, כ"ד בכסלו, תשס"ט (21 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.