פסק דין

1.      התובע (להלן – "הבנק"), תובע מהנתבעת שניהלה אצלו חשבון סך של 12,895 ¤ בגין יתרת חובה בלתי מסולקת. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן בגדרה היא טענה כי כבר בחודש נובמבר 2004 היא ביקשה מהבנק לסגור את החשבון, ואף הפקידה לצורך כך כספים בחשבון שהספיקו לסילוק יתרת החובה. התובעת טענה כי הבנק לא פעל לסגירת החשבון וכתוצאה מכך נוספו בחשבון חיובי ריבית ועמלות לאחר איפוס יתרת החובה. הנתבעת טענה כי היא לא חייבת לשאת בחיובים נוספים אלו שהצטברו בשל הפרת הוראתה לסגור את החשבון.

2.      בקשת הרשות להגן נדונה בפניי וביום 14/02/07 קבעתי כי בין אם בקשה הנתבעת לסגור את החשבון ובין אם לאו, כמעט כל יתרת החובה נוצרה בחשבון בגלל חיובים שפרע התובע עבור המבקשת ולא עקב ריביות ועמלות. כיוון שכך, ניתנה בהחלטתי לנתבעת רשות להגן רק לגבי הסך של 1,021 ¤, ומאוחר יותר ניתן לבקשת הבנק פסק דין חלקי על הסכום שלגביו לא ניתנה רשות להגן. בהמשך לכל האמור נשמעו ראיות ועתה באה העת לפסוק סופית בתובענה.

3.      מעדות נציגת הבנק – הגב' סלמן, ומעדות הנתבעת עולה, כי הויכוח העיקרי בין הצדדים סובב סביב השאלה האם אכן בקשה הנתבעת לסגור את חשבון הבנק. הנתבעת טוענת כי שלחה לבנק שתי הודעות פקס בהן התבקשה סגירת החשבון – האחת בינואר 2005 והשניה במרץ 2005. ואולם הגב' סלמן העידה כי בבנק התקבל רק הפקס מיום 20/03/05 (מש/2), וגם בו לא התבקשה סגירת החשבון, אלא רק ביטול הוראות הקבע בחשבון. דעתי הינה כי הנתבעת, שהנטל עליה להוכיח את משלוח הפקס הראשון, לא הצליחה להוכיח את גרסתה, בראש ובראשונה משום שהיא לא הגישה כראיה את הפקס הראשון. כמו כן, בפקס השני אין שום רמז על כך שזהו פקס שנשלח בהמשך לפקס קודם, וגם ואין בו טרוניה על כך שהבנק הפר את ההוראה שניתנה לו בפקס הראשון לסגור את החשבון.

4.      זאת ועוד, גם אם הנתבעת הייתה מוכיחה כי היא שלחה את הפקס הראשון לא היה בכך כדי להועיל לה, כפי שיוסבר להלן. הנתבעת טוענת כי היא ביררה בחודש נובמבר 2004 מה יתרת החובה בחשבון ולאחר שנאמר לה כי זו עומדת על סך של 20,800 ¤ (עמ' 2 ש' 6), היא הפקידה סכום זה בחשבון, ובכך אפסה את היתרה וסללה את הדרך לסגירת החשבון. ואולם, מדפי החשבון עולה כי בתחילה הפקידה הנתבעת 18,000 ¤ בלבד ואת הסכומים הנוספים של 812 ¤ ו-2,000 ¤ היא הפקידה רק בחודשים דצמבר וינואר. במצב דברים זה, כאשר הסכום שנדרש לכיסוי יתרת החובה הופקד רק לאחר כחודשיים מיום שביררה הנתבעת את גובה יתרת החובה, היא לא יכלה להניח כדבר מובן מאליו שלא התווספו בחודשיים שחלפו עוד חיובים בחשבון אשר ימנעו את סגירתו. ודוק, החיובים שנוצרו בחשבון לאחר נובמבר לא נבעו רק מכיבוד הוראות קבע וחיובי אשראי, שבענין זה אולי יכלה הנתבעת לבוא בטרוניה לבנק בטענה שהיא  הורתה בפקס הראשון לא לכבדם, אלא גם מפרעון של כמה וכמה שיקים שמשכה הנתבעת על החשבון בתקופה שבין נובמבר לינואר. על כן גם אם שלחה הנתבעת פקס בינואר היא לא יכלה לצפות שהחשבון יסגר כיוון שהסכומים שהופקדו על ידה באיחור לא הספיקו לאיפוס היתרה.

5.      ב"כ הנתבעת טענה ארוכות לענין קיומה של קרן השתלמות על שם הנתבעת שנוהלה על ידי הבנק. לדבריה יכול היה הבנק לקזז מהכספים שבקרן סכום שהיה מספיק לכיסוי יתרת החובה ולסגירת החשבון. הבנק הכחיש טענה זו בציינו כי קרן ההשתלמות מהווה אישיות משפטית נפרדת מהבנק. ועוד טען הבנק, כי אם היתה לו באמת זכות קיזוז האם ייתכן שהוא לא היה משתמש בה ובכך חוסך את ההליך המשפטי. טענות אלו של הבנק הגיוניות ומשהן לא נסתרו אני מקבלן כלשונן.

6.      בשולי הדברים אבקש להעיר שתי הערות;

ראשית, מדברי הנתבעת אני למד כי עד היום לא נסגר החשבון. אינני יודע את הסיבה לכך, ברם ברור לי כי כדי למנוע התדיינות נוספת ראוי שהנתבעת תשים פעמיה לבנק, תבדוק מה מצב החשבון ותיתן הוראה מפורשת לסגירתו. הנתבעת אמנם ביקשה שאני אורה בפסק דיני לסגור את החשבון, ברם פשיטא שאין הדבר בסמכותי שעה שלא הוגשה תביעה שכנגד אשר כוללת סעד כזה.

ושנית, מדברי הצדדים עולה כי אירעה אי הבנה ביישום החלטתי בדבר דחיית רוב הבקשה לרשות להגן, וביישום פסק הדין החלקי שניתן בעקבות אותה החלטה. הנה כך, לפי החלטתי מיום 14/02/07 הבקשה לרשות להגן נדחתה ברובה המכריע והנתבעת חוייבה בשכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ¤ +מע"מ. לאחר מכן ניתן פסק דין חלקי לפיו על הנתבעת לשלם את הסכום שלגביו נדחתה ההתנגדות – 11,874 ¤ - בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 1,871 ¤ +מע"מ, והוצאות בסך של 336 ¤. לסכום זה היתה אמורה להצטרף ריבית כנהוג בבנק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. חישוב מהיר מלמד שלפי פסק הדין החלקי וההחלטה הנתבעת היתה צריכה לשלם לבנק לפחות 15,000 ¤, ברם היא שילמה רק 13,029 ¤. מכאן הלך הענין והסתבך לאחר שהבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד הנתבעת, כאשר לדברי ב"כ הבנק החוב בתיק ההוצאה לפועל עומד נכון להיום על סך של כ-9,000 ¤. התרשמותי הברורה הינה שמדובר באי הבנה גרידא מצד הנתבעת או באת כוחה, אשר סברו כי הנתבעת צריכה לשלם רק את הסכום הנומינלי שלגביו לא ניתנה רשות להגן בצירוף שכ"ט שנפסק בבקשת הרשות להגן, בעוד שלאמיתו של דבר לסכומים אלו יש להוסיף ריבית וכן שכ"ט שנפסק בפסק הדין החלקי. לנוכח אי הבנה זו בעטיה נפתחו כאמור הליכי הוצאה לפועל נגד הנתבעת בגדרם גם זכאי הבנק לשכ"ט עו"ד, לא אפסוק לבנק שכ"ט נוסף בגין ההליך שלפניי.

7.      אשר על כן אני פוסק כי על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום סך של 1,021 ¤ בצירוף ריבית בשיעור 17.4% לשנה או כל שיעור ריבית אחר שיהיה נהוג אצל התובע מעת לעת כשהיא מחושבת בסוף כל רבעון ומצטרפת לקרן, וזאת מיום 21/07/05 ועד ליום התשלום בפועל. כאמור אינני עושה צו נוסף להוצאות.

ניתן היום כ"א בסיון, תשס"ח (24 ביוני 2008) בהעדר הצדדים.